כילד וכנער מתבגר, לא היה דבר שאהבתי יותר מאשר לשחק כדורסל. כן-כן, גם לא מה שאתם חושבים. אלפי שעות, ורק אלוהים יודע כמה זוגות נעליים ביליתי על מגרש האספלט של הקיבוץ, זורק, מכדרר, ושוב זורק עד שעות מאוחרות בכל ערב. רק דבר אחד השתווה מבחינתי לזמן שהקדשתי למגרש הכדורסל - הזמן שהקדשתי למגרש הקט-סל.

זה כיף גדול לשחק על מגרש קט-סל כשאתה ילד קטן. זה עוד יותר כיף שאתה גדול. למה להתאמץ ולנתר לטבעת התלויה 3.05 מטרים מעל הקרקע, אם אפשר להטביע ולחסום בלי הכרה על סל נמוך בהרבה, ולהרגיש כמו שאקיל, אולג'וואן וארל וויליאמס גם יחד? למה להתאמץ ולרוץ הלוך וחזור על מגרש גדול, כשאפשר להסתפק במשהו קטן בכמעט 50 אחוז?

נזכרתי בעניין הזה בסוף השבוע, כשצפיתי באליפות אירופה בשחייה בבריכות קצרות. אני מאוד אוהב שחייה. מאוד-מאוד אפילו. כשאני חושב על זה, אחרי כדורסל ומשחקים מאוד מסוימים בענף-שאין-לנקוב-בשמו, שחייה הוא הספורט בו אני הכי אוהב לצפות. גם הספורטאי הנערץ עליי בעולם כיום מגיע מהמים - מייקל פלפס, האגדה והאיש. כך שבאמת הענף קרוב ללבי, אבל מה העניין הזה עם הבריכות הקצרות, אה? מישהו מוכן להסביר לי את זה?

למה צריך בכלל להתחרות בבריכות באורך 25 מטר? איזה חשיבות יש לתוצאות המושגות בתחרויות כאלו? הרי בכל האירועים הבאמת חשובים ונחשבים אורך הבריכה הוא כפול, ורק שיאים הנקבעים בבריכות כאלו זוכים להכרה אמיתית בענף ומחוצה לו. גם קריטריונים אולימפיים או אחרים לא ניתן להשיג בבריכות קצרות, אז מה בדיוק הקטע? מילא בישראל, אבל האם בכל אירופה יש כזה מחסור בבריכות אולימפיות מקורות? ממש לא ברור לי, ומאוד אשמח אם מישהו מוסמך יתנדב לבאר ואף להסביר.

אז את נושא הבריכות הקצרות טרם הבנתי, אבל לעומת זאת הוא גרם לי לחשוב על משהו אחר, קצת שונה וקצת דומה: למה שלא יהיו מפעלים באותו פרינציפ גם בכדורסל? לא משנה מה: ליגה, יורוליג, גביע או מה שזה לא יהיה? איזה יופי של פתרון זה יכול להיות גם לנו, הצופים, וגם ללא מעט שחקנים.

אנחנו, נרוויח אירוע סופר-אטרקטיבי, עם עשרות הטבעות, חסימות ומה לא בכל משחק. השחקנים? לחלקם זה יכול להיות הפתרון המושלם לבעיות כרוניות. קחו את פייזר, למשל. על מגרש מצומצם-מידות, הוא יוכל להסתפק במילוי הצבע בעצם נוכחותו שם, ולא ממש יצטרך לשמור, כמו שמשום מה דורשים ממנו במגרש של הגדולים. או בלות'נטל - במקום להתרוצץ על פני כל המגרש כדי למצוא עמדה מתאימה ולנסות להשתחרר לזריקה, יוכל סתם לעמוד איפה שזה לא יהיה ולחכות לכדור תועה. שהרי במגרש קטן לא יהיה שום טווח בלתי אפשרי מבחינתו (זה שגם שם הוא לא יפגע יותר מדי, זה כבר עניין אחר).

ואיזה עימותים מרהיבים יכולים להיות מתחת ומעל טבעות נמוכות בין, נאמר, איבי למוריס? והאם לא יהיה זה המקום הטוב ביותר, או בעצם היחיד, עבור מישהו כמו ביינום להפגין את כישוריו? וכמה תתאים הצפיפות שתיווצר מטבע הדברים במגרש קטנטן - לסגנון המשחק של גיא פניני?

בקיצור, תרתי משמע, יתכבדו המינהלת, או היורוליג, או מי שזה לא יהיה, ייקחו צ'אנס וירימו את הכפפה. אני מוכן לשים על הכף את מלוא יוקרתי המקצועית (כי הרי זה חוכמה גדולה לסכן משהו שאין, ומעולם גם לא היה לך), ולקבוע כי לליגה כזו יהיו לא פחות צופים, ולדעתי הרבה יותר, מאשר לליגת העל הנוכחית. במלים אחרות, היא תצליח בגדול, כלומר בקטן.

shaharhermelin@gmail.com