אתמול, בזמן ההליכה בפארק (יבורכו ימי רביעי בערב נטולי משדרי הכדורסל), הרצתי כרגיל את סדרת המחשבות הקבועות בעניינים שברומו של עולם. בין לבין, הגיעו גם הדקות שעוסקות באייטמונים רצויים, ראויים או מועדפים שימלאו בהמוניהם את כדורסלע האתר.

איכשהו, הגעתי לדיון עם עצמי בנושא הכדורסלן הרך. זה קרה אחרי מחשבות על המשחק הטוב של שרון ששון נגד דן בוש, כי שרון (שהוא גם, כידוע, כישרון) הוא באמת שחקן רך. מהסוג הזה שאתם מסתכלים לו בעיניים ורואים את זה בשניות.

וחשבתי, מה זה כדורסלן רך, בעצם? ממה זה נובע, איך זה מתבטא? והנה כמה תשובות שעצמי ענה לי אי-שם לא רחוק מהספארי, במזג האוויר הקריר סטייל טרוויזו העיר. אולי זו באמת הסיבה שהאריה הפסיק לשאוג לאחרונה. כנראה שקר לו.

אני חושב שבאופן די ברור מדובר באופי, לפני כל דבר אחר. לא פיזיות, לא אתלטיות, לא מידת מוטיבציה, אלא אופי. אנשים שחוששים ממגע, שאוהבים את הפרצוף שלהם שלם, שמעדיפים צ'אקה נוחה מאשר נפילה על הרצפה, שהמהלכים שלהם לא מספיק נחושים וחדים, הם שחקנים רכים. על פניו נשמע אמנם כאילו כל אחד יעדיף לקלוע מבחוץ בחופשיות, אבל זה לא נכון. יש כאלה שבלי האתגר שבדרך, מעבר על פני שחקנים והגעה עד לחישוק, לא נהנים מהסיפור.

וויל ביינום כזה, אם הוא לא מפרפר שניים בדרך ועולה באוויר מול עוד שניים, מה שווה לו כל העסק? מקסימום הוא ייפול על הרצפה. אז מה? לא מזיז לו. זה לא רק עניין של שואו טיים. זה עניין של מהות קיום ככדורסלן על המגרש, בחיי. אני ממש מאמין בזה ומרגיש את זה. ויש לי גם קצת ניסיון משל עצמי.

וידוי: הייתי כדורסלן רך. אולי אם הייתי מתבגר לתוך זה הייתי משתנה קצת עם הזמן, אבל בשנים כילד, כנער, וגם קצת-קצת ממה שהספקתי בבוגרים, הייתי רך כמו אורי כהן-מינץ נעים ההליכות.

הלאה.

באופן שהוא לא לגמרי טבעי או הגיוני, דווקא השחקנים הרכים מסוגלים לבצע עבירות בוטות. ואני אומר: זה נובע יותר מחשש מאשר איזושהי הצהרת כוונות חדשה. לפעמים, בהפוך על הפוך, השיטה של הפחדנים היא כזו: 'אני פחדן ורך, אבל אני לא רוצה שתדע שאני כזה. לפיכך, קבל נא ממני זפטה הגונה בדרך לסל ולך תעשה את הנקודות שלך מהקו. ככה, לפחות, תדע שלא כדאי לך להתעסק איתי, אפילו שאני פוחד נורא'.

הצורך להסתיר את החשש אצל השחקן הרך בא לידי ביטוי גם בהורדת ריבאונד, לפעמים. כדי לשדר מסרים הפוכים, הוא ינחת מהריבאונד וינפנף את זרועותיו הרפויות ימינה ושמאלה פעם אחר פעם, בבחינת 'אל תתקרבו או שתקבלו מרפק בראש'. אלה, יתר מאשר הם דאווינרים, הם ברובם, בסך הכל, שחקנים רכים במסווה. ברובם אמרתי, ארל וויליאמס לא כלול.

שחקן רך הוא גם אחד, שאם הוא כבר נכנס פנימה עד לסל הוא לעולם יעשה את זה בקצב של שנייה אחת פחות מהרצוי. הוא לא ילך עם כל האנרגיות והכוח המתפרץ שהגוף שלו מסוגל להציע, כי תמיד הראש שלו יבלום את הגוף. אלה עניינים פסיכולוגיים. שהרי ידוע שתאונות שקורות במהירות גבוהה עלולות להיות קשות יותר מאשר בתנועה אצילית ונונשלאנטית. הרך יודע את זה, לא רק אתם.

וגם למבנה פיזי יש מה להגיד בסיפור הזה. אני אמנם מכוון כל הזמן לנושא של אופי ופחות לפיזיות, אבל קשה לומר על סוסון הבר פי. ג'יי טאקר שהוא שחקן רך. לא הוא יהיה הראשון שיקפוץ לכם בתודעה. מצד שני, ליאור אליהו הלא-מוצק, על כל השלכות הכדוריד שלו בהתקפה מחצי מרחק והקושי להיות ריבאונדר עקבי, הרבה יותר מתאים להגדרה. הנ"ל, כמו מייק גיבסון בשעתו, מהלך על ביצים בעודו רץ את המגרש. ואגב, אל תתרשמו יותר מדי מההעוויות הרצחניות על הפנים של אליהו. גם צלמים אמרו לי כבר, ויותר מאחד, שהבן אדם הוא המצטלם הגרוע ביותר בהיסטוריה ביחס לאיכויות שלו על המגרש. ההבעות הנוראיות שלו פשוט הורסות כל מהלך טוב.

אבל מבנה מאסיבי לא אומר בהכרח שהבחור אינו רך. קחו את ויקטור אלכסנדר, הלוא הוא ויקטור-ויקטור בסיפרה, שאפילו כונה בזמנו באופן רשמי ביג-סופטי. האיש היה באמת כלי התקפי מצוין עם הצ'אקה המופתית ההיא מחמישה מטר פלוס-מינוס, אבל יחסית ל-2.08 שלו ולמשקל ולמאסה כל כולו וכל סגנון משחקו אמר: "אני, יש לי פנים נקיות מצלקות אני. תצוגה ממוזיאון מהלך אני ולא סתם יד שנייה. אבקשכם לשמור על המוצג כפי שהוא ולא לפגוע בו".

כמעט כל הזריקות שלו אחרי שיצא מהחסימה בפיקנרול והסתובב עם הפנים לסל, או אחרי שקיבל כדור בלואו-פוסט, הטעה, הסתובב וקלע. כמה שפחות מגע, ככה יותר טוב.

ופתאום, באמצע הדיון המלומד, קופץ לי לראש הצמד תא-רך עם מארק אלמונד ודייויד בול, יא אולוהים. קטעי מוסיקה רכים במיוחד דווקא לא היו להם, אבל כמה פצצות של שירים דווקא כן. תמיד, אבל תמיד, אעדיף לקטוע דיון אוניברסיטאי מלומד לטובת איזה שיר טוב ככה סתם באמצע היום.

אז תסלחו לי הפעם.

ותהיו נוקשים, קשוחים, חזקים ואגרסיביים, כן?

וקבלו בהזדמנות זו על הדרך שיר לא רך של תא-רך.