ניו יורק שוב היתה על הקו אתמול, לואיס, הד"ר למשפטים, אוהד הניקס והאגדה, התקשר לשאול מה נשמע. די מהר הגענו למסקנה כי אפשר לדלג על הסמול-טוק, ועברנו לדברים החשובים באמת, כלומר לכדורסל. הוא קיטר על אייזיה, שמסרב ללכת הביתה וממשיך לחרב לו את הקבוצה, ואני עדכנתי אותו על הכותרות של השבוע האחרון. בין כל ענייני מכבי, ירושלים, בני השרון וכו', תפס את אוזנו דווקא הסיפור של סמי בכר, והיעדרותו העדיין מסתורית-משהו מהמשחק באשקלון.

"שמע", אמר לואיס, "לא יודע מה להגיד לך. אצלנו היה לוקח בדיוק יום, עד שהקומישינר היה מודיע פומבית ורשמית מה קרה ומה החלטתו. אצלכם? אני מהמר שתחכו איזה שבועיים-שלושה לפחות, וגם אז לא תקבלו את כל המידע ואיכשהו העניין יתמסמס לו ויישכח. אבל עזוב עכשיו את בכר, וקח סיפור-סיפור על שופט כדורסל. אגדה שהיתה באמת, או כך לפחות טוענים בניו יורק". ואם לואיס אומר שזה סיפור-סיפור, שווה להקשיב. קדימה, אמרתי, לך על זה. כולי אוזן.

טומי לוקאס נולד וגדל בברונקס, פתח לואיס. פחות או יותר מהרגע שעמד על דעתו - הפך עבורו הכדורסל לספורט מספר אחת. בעוד החברים מהשכונה התמקדו בעיקר בנציגות התפוח הגדול בבייסבול, פוטבול והוקי קרח, נדבק טומי בחיידק ה"הוּפּס" באופן חשוך מרפא. בייסבול, פוטבול, הוקי קרח, טניס ושאר ענפי הספורט היו בסדר גמור מבחינתו, אבל הכדורסל היה מרכז העולם. הניקס הפכו לאהבת חייו, ואליהם הצטרפו ה-NBA בכלל, כדורסל המכללות, התיכונים וכל השאר. טלוויזיה, רדיו, מגזינים מקצועיים, הכל הלך. כל מה שכלל שני סלים וכדור כתום.

חלום חייו, כמו שניתן לתאר, היה להיות מקצוען ב-NBA. חלום הוא מלת המפתח כאן, כי הכל ידעו, לרבות טומי עצמו, שאין שום סיכוי שהוא יהפוך למציאות. בגיל צעיר מאוד אובחנה אצלו מחלת הנַנָסוּת, ועם 1.35 מ' בסך הכל, כולל נעליים - הוא הוגדר רשמית וסופית כקטן קומה. כלומר, כך הגדירו אותו הרופאים. הילדים בשכונה סתם התייחסו אליו כ"טומי הגמד".

חייו של טומי הילד והנער לא היו אמנם גן של שושנים, אולם גם לא גיהינום עלי אדמות. לצד לא מעט הקנטות והשפלות מחבריו בשכונה ובבית הספר, סייעו לו אופיו הנוח, הישגיו המצוינים בלימודים ואהבתו לספורט - לרוב לאו דווקא בסדר הזה - לצבור לא מעט ידידים וידידות, שהתעלמו לחלוטין ממגבלתו הפיזית, התייחסו אליו כשווה בין שווים ואף הגנו עליו במידת הצורך.

פרט לצפייה בכל משחק כדורסל ששודר (כרטיס למדיסון סקוור גארדן היה גם הוא עבורו בגדר חלום בלבד באותם ימים), אהב טומי יותר מכל לנדוד בין המגרשים בשכונה, ולצפות במשחקי הפִּיק-אַפּ שנערכו בהם. שעות על גבי שעות היה יושב בשולי המגרש, בולע בעיניו את ביצועיהם של בני הברונקס, שבמקרים לא מעטים לא נפלו בהרבה ממהלכים שראה בטלוויזיה. כילד קטן, תרתי משמע, קיווה מדי פעם כי ימצא את הדרך להיות חלק אינטגרלי מהמשחק, שאולי יימצא מי שיבחר בו לקבוצתו. אולם מהר מאוד הבין, כי הדרך היחידה לשחק היא לעשות זאת כשאין איש מלבדו במגרש, או מול בנם הפעוט של השכנים.

השינוי הגדול בחייו חל מעט אחרי יום הולדתו ה-16. זה היה יום ראשון וכמנהגו - מצא לו טומי פינה באחד המגרשים, וחיכה בקוצר רוח שיתחילו המשחקים. דקות ספורות אחריו, עוד לפני שנזרק הכדור הראשון, הגיע למגרש חברו הקרוב, בארי מאיירס, כשהוא מתנשם ומתנשף בכבדות. "בוא מהר", הוא צעק, או לפחות ניסה לצעוק בין ניסיון נואש למשנהו לגמוע קצת אוויר, "במגרש ברח' 181 מתחילה Color War". טומי לא היה צריך יותר מזה כדי לקפוץ על רגליו, ולרוץ בעקבותיו של בארי מהר ככל שיכלו רגליו הקצרות לשאת אותו. מלחמת צבעים - משחק בין שחורים ללבנים - פראייר מי שמפסיד הצגה כזו.

הפִּיק-אַפּ גיימ'ז בשכונה נראו בדרך כלל בדיוק כמו פִּיק-אַפּ גיימ'ז בכל מקום אחר. שחקנים מכל הרמות, המינים והגדלים מתאספים במגרש, מתחלקים איך שמתחלקים ומתחילים לשחק. הקבוצה שמגיעה ראשונה למספר הנקודות עליו סוכם (שם זה היה 21) - מנצחת. אולם אחת לכמה זמן, בדרך כלל בלי סיבה מיוחדת, היה מתארגן לו משחק בחלוקה לפי צבע העור. למשחקים אלה, ידעו כל תושבי השכונה, לא היו מתחרים. השחורים ניצחו תמיד, אולם זה לא שינה ולא גרע כלום מבחינת האינטנסיביות, המוטיבציה והאנרגיות שהשקיעו המשתתפים בכל פעם.

כשהגיעו למגרש, ראו לשמחתם שהמשחק עדיין לא החל. השחקנים משתי הקבוצות התגודדו מתחת לאחד הסלים, והתווכחו בלהט על משהו. טומי מיהר להידחק בין הצופים, שהצטופפו בסמוך כדי להבין מה קורה. "אין סיכוי שאנחנו משחקים ככה", זיהה את קולו של דני מרינלי, שלמד איתו באותו בית ספר, שנתיים מעליו (טוב, "למד" זו מלה גדולה. נכח). מרינלי, בן למהגרים איטלקים וסמול-פורוורד מצוין בזכות עצמו, היה מאלה שהתיידדו מאוד עם טומי, ולא פעם אף הגן עליו מפני אחרים שניסו להציק או אף לפגוע בו.

"No way", הוא חזר, "אני מכיר אתכם. תוך דקה וחצי תתחילו לילל ולבקש פאול על כל נגיעה. ואם לא פאול - צעדים, או כל מיני דברים אחרים. אתם רוצים משחק? תארגנו שופט, אבל שיהיה גם נייטרלי וגם אחד שמבין מה הוא רואה, כן? בלי זה, אין משחק".

"אנחנו בוכים? מי מפרנס את כל תעשיית הממחטות של חמשת הרובעים? וחוץ מזה - אר יו אאוט אוף יור פאקינג מיינד?", צרח "רוֹק" נלסון, אחד היהלומים השחורים, 2.05 מ' של שרירים, המון כדורסל ומוניטין של איש מסוכן שאף אחד לא יודע ולא רוצה לדעת ממה הוא מתפרנס, "מאיפה לעזאזל אני אמצא עכשיו שופט? נראה לך שמישהו מהנוֹבַּאדִי'ז כאן יסכים לשפוט? הרי 95 אחוז מהם פחדנים ולשאר אין מושג". "אני מוכן לשפוט", שמע טומי מישהו אומר בקול רם וצלול. לקח לו עוד שנייה וחצי להבין, שאותו מישהו היה הוא עצמו.

דממה השתררה במגרש, והתחלפה חיש קל בצחוק רם. טומי התעלם. כשבעצמו לא ברור לו מאין הוא שואב את האומץ, ניתק מהצופים המגחכים ופסע לכיוון השחקנים, שרובם גיחכו לא פחות. "אני אשפוט", חזר, כשהוא מתבונן 70 ס"מ מעליו, היישר בעיניו של נלסון, "אני אולי נמוך, אבל אני מוכן להעמיד למבחן את הידע שלי בכדורסל מול כל אחד מהאנשים כאן".

הצחוק הלך וגבר, אולם נקטע באחת למשמע דבריו של נלסון. "תנו לילד משרוקית", הוא אמר והקיף במבט לא ידידותי מדי את שאר השחקנים ואת הקהל, "הוא רוצה לשפוט? שישפוט. כלומר, אלא אם למישהו כאן יש בעיה עם זה". איש לא צייץ. מישהו הביא לטומי משרוקית, ונלסון שם בידיו את הכדור. "קדימה, ילד", הוא אמר בשקט, "תראה לנו מה אתה שווה".

"השתגעת, טומי?", לחש לו מרינלי שהלך לצדו לכיוון מרכז המגרש, "אצל החבר'ה האלה אין חוכמות. הם יאכלו אותך חי!". "אל תדאג, אני יודע מה אני עושה", אמר לוקאס הצעיר, שממש לא היה משוכנע שהוא אכן יודע מה הוא עושה, "יהיה בסדר, אתה וכולם תראו".

והם ראו. בשעה שלאחר מכן הפגין טומי תצוגת שיפוט סולידית לכל דבר, שהשתיקה גם את אחרוני המגחכים וחסרי האמונה. לא הכל הוא ראה, לא תמיד הוא שרק נכון, לא פעם התקבלו החלטותיו במחאה של השחקנים ובקריאות ביטול מצד הצופים, אבל הסך הכל שלו היה חיובי עד כדי כך, שבסיום המשחק (נלסון וחבריו ניצחו בקלות, כמובן) לא היה אחד מבין השחקנים שלא נתן לו היי-פייב של הערכה. "אתה בסדר גמור, ילד", אמר לו נלסון, "מתי שתרצה לבוא - אתה מוזמן". בארי היה מאופק הרבה פחות. "אתה ענק, טומי! איפה התחבאת עד היום?", הוא השתדל שלא להגזים כשהלכו יחד הביתה, "זה השיפוט הכי טוב שראיתי מזה שנים!".

תוך שעה וחצי, פחות או יותר, שמע כל הברונקס מה התרחש במגרש ברח' 181, וחייו של טומי השתנו מהקצה אל הקצה. הוא הפך לשופט הקבוע של המגרש, וקיבל הזמנות גם למגרשים אחרים. מצדו, הוא עשה כל מה שיכול היה כדי להשתפר: חיפש, מצא וקרא אין סוף חומר מקצועי בנושא השיפוט, ובמהלך הצפייה במשחקים בטלוויזיה התחיל לשים לב הרבה יותר לביצועי ה"זברות", מאשר לאלה של השחקנים על המגרש. בכל מקום בשכונה הוא התקבל באהדה, וגם בבית הספר לא העז איש ללעוג לו יותר, במיוחד אחרי שרוק נלסון דאג להבהיר ש"מי שיתעסק עם ה-Ref שלנו, יהיה לו עסק איתי", והרי אף אחד לא חלם להתעסק עם רוק. טומי היה המאושר באדם. הוא מצא את הדרך להיות חלק אינטגרלי מהכדורסל.

באחד מסופי השבוע, הגיע טומי כהרגלו למגרש, ומצא שם קהל גדול מהרגיל. הוא מיד הבין מה קורה? "Color War?", הוא שאל את בארי, שכבר חיכה לו שם, "Color War", אמר בארי. "קדימה", אמר טומי בלי למצמץ, "Let's play ball".

המשחק יצא לדרך, ושלא כתמיד - הוא היה צמוד מאוד לכל אורך הדרך. מרינלי וחבריו תפסו יום משוגע, בעוד הנלסונים מרבים להחטיא, מאבדים כדורים ולאט-לאט גם את הראש. העצבים ניגנו כינור ראשון, אבל לטומי כל זה לא הזיז. הוא המשיך לשרוק כל מה שראה, לא היסס לפסוק עבירה טכנית נגד שחקנים שפתחו פה גדול מדי, ובסך הכל החזיק ברסן המשחק עד לסיום. כלומר, כמעט עד לסיום.

במצב של שוויון 20, יצאו השחורים להתקפה. נלסון ניסה לזרוק, החטיא, השתלט על הריבאונד, אולם את מחשבותיו על דאנק מנצח קטעה שריקה חדה של טומי. "לוּס-בּוֹל פאול נגד נלסון. דחיפה ברורה במאבק על הריבאונד", הוא הכריז. "פאול שלי? פאול שלי?? שלי???", נלסון כמעט אכל אותו חי, "מאיפה הבאת את זה ליטל-וואן?". "כמעט דרסת את בראדלי לפני שהשתלטת על הכדור, ועוד 'ליטל-וואן' אחד אני זורק אותך מפה", השיב טומי ורץ לצד השני של המגרש, יחד עם ההתקפה הלבנה.

מרינלי ניסה לחדור לסל, אבל הסתבך ביער. איך שהוא, הגיע הכדור לסטיבן לייפילד, אחד משחקני ההתקפה הגרועים של הלבנים, שבניגוד לכל הציפיות הימר על זריקה מחמישה מטר, שזה בערך שישה מטר מחוץ לטווח שלו. הכדור קיפץ על הטבעת שלוש פעמים, ובסופן גרר את עצמו פנימה. 20:21 היסטורי ללבנים. גבירותיי ורבותיי, מהפך.

על רקע חגיגות הניצחון מצד אחד, וההלם המוחלט בצד השני, הסיר טומי בשקט את המשרוקית מצווארו, ופנה ללכת הביתה. הוא את שלו סיים. יד כבדה להפחיד השיגה אותו ממש לפני שער היציאה. "תקשיב לי ותקשיב לי טוב", אמר רוק נלסון בשקט מקפיא דם, "אם אתה, וכל מי שקרוב או חשוב לך, לא רוצים בעיות, בעיות רציניות, אל תגיע לאף מגרש כאן יותר. לוּס-בּוֹל פאול במצב של כדור אחרון, אה? יש דברים שלא עושים, ליטל-וואן, תזכור את המלה שלי".

"לא יודע לגבי האחרים כאן, רוק, אבל אני ממש לא מפחד ממך", אמר טומי והשתדל מאוד שנלסון לא יבחין ברעד בקולו, שהרי רק אידיוט מושלם לא יפחד במצב שכזה, "אני אשפוט איפה שאני ארצה, את מי שאני ארצה ומתי שאני ארצה - וזה כולל אותך. תזכור אתה את המלה שלי". אמר, והלך מבלי להביט לאחור.

לא ברור אם יש קשר בין הדברים, אבל בדיוק 48 שעות מאוחר יותר, ובמפתיע, עזבו טומי ומשפחתו את השכונה. איש לא ידע לאן, ומעולם גם לא ניתן הסבר רשמי למה. כולם ניחשו, כמובן, אבל איש לא אמר דבר. לפחות לא בקול רם. הלוקאסים פשוט נגוזו, ומבחינת תושבי השכונה לא נותר אלא להמשיך הלאה בחייהם.

מאוחר יותר, הסתבר כי טומי שמר על קשר, גם אם רופף, עם חברו בארי מאיירס. משיחות הטלפון ומהמכתבים הבודדים ששלח, עלה כי הוריו עזבו את ארה"ב יחד עם אחיו לאי שם (טומי לא פרט ובארי לא חקר), וכי הוא עצמו נטש את שיפוט הכדורסל לטובת האקדמיה, זכה במלגה מלאה לאוניברסיטת ייל וסיים את לימודיו בהצטיינות יתרה. רוק נלסון, למקרה ששאלתם, עשה גם הוא חיל, מבחינתו, והפך לדמות בולטת למדי בעולם הפשע המקומי, תוך שהוא לא בוחל בשום תחום - סמים, זנות, סחיטה באיומים, יו ניים איט.

יותר מ-15 שנה חלפו, ויום בהיר אחד נפוצה השמועה בשכונה שנלסון נעצר בקווינס. שוטר סמוי הפליל אותו, ויחד איתו 12 חסידי אומות עולם נוספים. חודשיים אחר כך, התפרסמה בעיתונות ידיעה נרחבת: נלסון וחבריו נידונו לתקופות מאסר של בין 15 ל-20 שנה. כולם בשכונה דיברו על זה, אבל רק מעטים שמו לב, שגזר הדין ניתן על ידי אחד הכוכבים העולים בשמי המשפט בחוף המזרחי, כבוד השופט תומאס ד. לוקאס.

"אתה רואה", מסכם לואיס, ואת החיוך שלו שומעים היטב דרך הטלפון, "מסתבר שבעניין הספציפי הזה המלה של טומי לוקאס הננס - היתה שווה יותר מזו של רוק נלסון הגדול. שפט אותו כמו גדול, שפט אותו. אין מה לומר: יצא ענק, הליטל-וואן הזה".

shaharhermelin@gmail.com