בשבוע האחרון מצאתי את עצמי חושב הרבה פחות על כדורסל. למעשה, חשבתי הרבה פחות על כמעט כל נושא שבעולם. עוד יותר למעשה, רק דבר אחד העסיק אותי השבוע - הדבר הכי חשוב בעולם (כל פעם שאני אומר את זה לבוס שלי, שזה יוצא בתדירות דומה לתצוגות ההגנה המבישות של מרכוס פייזר, כלומר פעמיים בשבוע בממוצע, הוא מופתע שהמלה הבאה במשפט אינה "העבודה" אלא) - המשפחה.

זה התחיל מזה שנסיכה ב' חולה. ממש חולה. כבר יותר מחודש שהווירוסים, והחיידקים, ואני לא יודע מה עוד אבל כּוּ-של-אמ-אמ-אמ-אמא של כולם - לא עוזבים את הילדה המסכנה. שלשולים, חום גבוה, שיעול, חוסר יכולת לישון והמון המון בכי של כאב, של תסכול ושל חוסר אונים. רחמנות, פשוט רחמנות. מרוב בכי כבר נגמרו לה מיתרי הקול. וכאילו כל זה לא מספיק, צומחות לה עכשיו עוד שיניים, מכאיבות לה נורא ולא מאפשרות לה לאכול כמו בן אדם נורמלי. עזבו את זה שהמלכה-האם ואני כבר בקושי זוכרים איך נראות 30 דקות של שינה רצופה. כפרה על כל העיגולים השחורים מתחת לעיניים, רק שתהיה בריאה הקטנה.

רוצה הגורל, וכל זה נופל עלינו בדיוק בשבוע של מסיבת יום ההולדת לנסיכה א', שגם היא לא ממש בקו הבריאות לאחרונה. היא כבר בת שמונה, בלי עין הרע, וזה אומר שהיא רוצה מסיבת בנות, כולל מפעילה והמון כיבוד והתרגשות וכו' וכו'. אז ארגנו הכל כמו שהיא רצתה, ומה אומר לכם - לא יודע מתי ביקרו אצלכם בבית 20 בנות שמונה בו-זמנית, אבל בואו נגיד שיש חוויות אורקוליות מומלצות יותר. מה שחשוב שזה שהנסיכה יצאה מרוצה, ומה שעוד יותר חשוב זה שלפחות הסיפור הזה מאחורינו.

כמובן שבמצב עניינים שכזה, לא ממש עמדו בראש מעייניי היורוליג (נתתי שלוש פור לחבר אוהד מכבי והרווחתי ביושר ארוחת צהרים), היול"ב קאפ או רבע גמר גביע המדינה, למרות שממש בא לי שוב לומר לאיגוד הכדורסל מה אני חושב על השיטה המופלאה שלהם. במחשבה שנייה, אני דווקא כן אומר זאת שוב: אין להם מושג. לא רק העניין המטופש, הנוגד כל עיקרון של גביע אמיתי, של בית-חוץ, אלא גם הפגרה בת השבועיים עד לגומלין, כי יש כריסמס ואין על לוח השנה תאריכים אחרים בלה-בלה-בלה. הרי לא הייתם צריכים שום תאריכים אחרים אם הייתם עושים בכל שלב משחק אחד, ומרכזים את הכל בשבוע אחד, כמו שנהוג במדינות מפגרות דוגמת, נאמר, ספרד ואיטליה. עזבו, אין עם מי לדבר.

ובכל זאת, הנה משהו שכן שמתי לב אליו פתאום, באמצע אחד הלילות נטולי השינה, על רקע כמה דקות NBA שתפסתי באחד הערוצים - מה, לעזאזל, קורה בליגה הזו עד עכשיו? או כמו שהיטיב לבטא זאת גולש אלמוני באחד מאתרי הכדורסל: וואט דה פאק?

במזרח - זו קודם כל בוסטון, עליה כבר דיברנו מספיק, ואחריה דטרויט, שזה ברור ומובן. אבל אורלנדו שלישית? אטלנטה רביעית? אטלנטה? עם מאזן חיובי אחרי יותר מרבע עונה? אטלנטה?? ומי בתחתית הדיוויז'ן (חוץ מהניקס, חוכמה גדולה) הבולס, אלה שלפני חצי שנה כולם, כולל אני, החזיקו מהם כאחת מקבוצות העתיד של הליגה, ומיאמי, שאמנם לא חשבתי שתיקח אליפות, אבל מאזן של 19-8 עם איזה תשעה או עשרה הפסדי בית? הלו?

במערב - בסדר, אז שלוש הגדולות ראשונות, אבל מאיפה התברגה לה פתאום ניו אורלינס לצמרת? ויותר מזה, מה הסיפור של פורטלנד? עשרה ניצחונות רצופים? ועוד בלי התקווה הגדולה גרג אודן? פורטלנד? מישהו זוכר מתי הם דמו לאחרונה לקבוצת כדורסל ולא למעון לעבריינים צעירים ומבוגרים? הרי לא נשמע כדבר הזה מאז ימיה של הקבוצה הגדולה של 1990, זו שהפסידה בגמר ה-NBA לדטרויט. האם יכול להיות שלמרקוס אולדריג', דריוס מיילס, ברנדון רוי וחבריהם הם-הם היורשים של קלייד דרקסלר, טרי פורטר, ג'רום קרסי, קווין דאקוורת', באק וויליאמס, קליף רובינסון ודראזן פטרוביץ' עליו השלום? תמוה ואף תמוה מאוד.

ומה בדיוק קורה עם גרנט היל? אמנם שחקן ענק ואולסטאר לכל דבר ועניין, אבל מאז העונה הרביעית או החמישית שלו בליגה - כל חודש נפצע לאיזה חודשיים ומושבת כאילו היה תלמיד תיכון ממוצע בישראל. פתאום, בגיל 34 פלוס, האיש עובר לפיניקס ומשחק כאילו הרגע הגיע לליגה מהקולג'. יותר מ-34 דקות במשחק, 16 נקודות, 4.5 ריבאונדים, 3.5 אסיסטים, אחוזי הקליעה לשלוש עלו מ-17 לאזור ה-35, העונשין עלה מ-75 לאזור ה-90, מה נהיה פה?

אין לי מושג, באמת שלא, אבל יודעים מה? גם אין לי יותר מדי כוח לחשוב על זה עכשיו. מצדי, שגמר ה-NBA יהיה השנה בין ממפיס למילווקי, שמילאנו תיקח את היורוליג ושבגביע המדינה שלנו יהיה כל סיבוב בשיטת הטוב מתשעה. רק שיהיו בריאות הנסיכות. כל השאר זניח.

shaharhermelin@gmail.com