במסגרת העברת לילותיי בצפייה עם מירי ואלי, או אלי לבד, או מירי לבד, או מחליפיהם, אני נתקל פעם אחר פעם בתופעה שכבר כתבתי עליה מתישהו, פעם, אבל ספק אם זה היה בכדורסלע-האתר.
לפני הכל, אני אקח ממחטה ואנגב את הפה, מאחר שעומדים לצאת ממנו שמות גדולים אמנם, אבל כאלה שמשתייכים לענף שאין לנקוב כאן בשמו הלוא הוא ענף הביפ. ברם ולם ואף על פי כן, לעיתם יש להבדיל בין ביפ עולמי לבין ביפ מקומי. מהאחרון נרשמת כאן סלידה ברורה. מהראשון? איתו אפשר לנסות ולחיות. מפעם לפעם, כן? בטח לא ברמה יומיומית.
יושבים במסיבות עיתונאים האדונים הנכבדים ברנד שוסטר, גרמני ומאמן ריאל מדריד; פרנק רייקרד הולנדי ומאמן ברצלונה; רונלד קומאן, הולנדי ומאמן ולנסיה. אני גם זוכר את אאודי נוריס חסר התקדים בברצלונה אי-אז בימים. והחבר'ה האלה מדברים ספרדית שוטפת בלי לטעות, בלי לגמגם, וקשה להאמין אבל אפילו עם מבטא מקומי.
שומו שמיים!
צילום של איש ענף הביפ!
אני זוכר גם את הפעם הראשונה שראיתי את האמריקאי המגודל מתראיין לאחד משחק בספרדית כאילו כלום, כאילו נולד שם. זה היה יא אולוהים מרשים במיוחד.
אומרים על הספרדים, שהם קנאים מאוד למסורת ולמורשת ולשפה וללאומיות. ששחקנים שם חייבים ללמוד את השפה בזריזות, כי אף אחד לא הולך לעשות להם הנחות, וגם ברחוב, ביומיום ומחוץ למגרשים, חלק גדול מהאנשים ברחוב לא דוברים אנגלית. בשונה מכאן. פה האנגלית קדושה היא. קדושה עד כדי כך, שאנשים יודעים לדבר אנגלית עוד לפני שהם יודעים לפטפט בעברית נקייה משגיאות.
רייקרד, שוסטר וקומאן שיחקו בספרד, מאמנים שם, חיים שם הרבה שנים. אבל גם דריק שארפ וברד ליף ולבאן מרסר חיים וחיו פה המון שנים. אז מה? מישהו פעם שמע ראיון איתם בעברית מהתחלה ועד הסוף, ולא עוד אוואנטה של שארפ שמנסה לקנות אותנו בדאחקה קטנה בעברית פה ובמשפט ורבע שם?
דווקא הסרבים משחקים אותה בקלי קלות בעניין. אנדריי זלנבבא וזופר אבדיה מדברים עברית כאילו מעולם לא היו יוגוסלבים, אבל שניהם, עם מלוא החיבה, מעולם לא היו דמויות מרכזיות בחיי הספורט כאן כמו רייקרד או שוסטר בספורט הספרדי.
זה עובד גם אצל הסרבים והקרואטים בכדורסל. פראסוביץ', אוברדוביץ', סאביץ', איוונוביץ' – כולם עבדו או עובדים בספרד וכולם מדברים ספרדית כאילו נולדו שם. מדהים לראות ולשמוע. אצלנו, ניקולה וויצ'יץ' כאן כבר כמה – חמש, שש שנים? - הוא מצליח לחבר שלושה משפטים יחד, ומצרף לזה את החיוך החביב שלו, ומיד הופך למאמי לאומי. דווקא בענף הביפ יש שחקנים כמו ההוא שהיה במכבי ת"א ומשחק עכשיו במכבי חיפה, הקרואטי, נו, שמגלגל עברית קלילה לאללה. אבל זה שוב קרואטים וסרבים, או יוצאי מדינות ברית המועצות לשעבר. לא אמריקאים. ווילי סימס, למשל, ספק אם הוא מסוגל להתראיין בעברית אחרי כל כך הרבה שנים.
ההבדל הוא כמובן בתרבות. אנחנו אמריקה הקטנה, סו קולד. אצלנו יבוא כל מרקוס האטן מנוול, ולא יצטרך ללמוד מלה אחת בעברית, כי אין צורך. בכל אשר יפנה, כולל המוכר בקיוסק באשקלון העיר, ידברו איתו ברמת אנגלית כזו שתספיק לצרכיו. בספרד, שימו מנוול כמו האטן ברחוב והוא מתאבד תוך שעתיים, או לפחות מקבל החלטה מהירה ומבקש מהקבוצה שלו שתארגן לו שיעורים פרטיים אצל מורה לספרדית בתשלום על חשבונו.
לפעמים, הייתי רוצה שנהיה קצת כמו הספרדים. קצת. בטח בכדורסל וברמה ובליגה, אבל גם קצת בגישה. שיבואו האמריקאים האלה מכל חור אפשרי וינסו להתחבר אלינו, ולא רק אנחנו אליהם. מה יש? למה לא? סוג של פטריוטיזם.
שיחקו פה מתאזרחים בנבחרת, שאנשים ברחוב בקושי ייזכרו בשמם. כריס ווטסון, ירון רוברטס, חיימה ארנולד. שמעתם אותם פעם מתראיינים בעברית? אומרים שני משפטים בעברית? בחו"כ. העיקר שמסדרים להם דרכונים ישראלים כדי שישחקו תחת השם של ישראל.
פעם שיחק בנבחרת ספרד אמריקאי שחור, מייק סמית', שאת רוב הקריירה עשה בריאל מדריד ובחובנטוד בדאלונה. זה היה נדיר. הספרדים כמעט שלא נעזרים במתאזרחים בשנים האחרונות. אחר כך שמעתי אותו מתראיין לטלוויזיה הספרדית וכמעט נפלתי. מדבר יותר טוב מספרדי אסלי. לא להאמין.
כזה הוא המצב. והמצב – כזה הוא.
