היורוליג בפגרה, וזו הזדמנות מצוינת לסכם את מה שהיה עד עכשיו באופן המקצועי, הרחב, המעמיק והמקיף ביותר האפשרי: משעמם טיכו. לא ככה? חוץ מהאוהדים הבאמת שרופים של הקבוצות - שלעניות דעתי הלא קובעת הולכים ומתמעטים משנה לשנה – ויחד איתם אלה שבאים לנוקיות למיניהם בעיקר כדי להיראות ופחות כדי לראות, פלוס כמה משוגעים אמיתיים לדבר - כבר יותר קל למצוא מסירה של בלות'נטל מאשר מישהו שהמשחקים מדביקים אותו למסך או לכורסא.
אלפי מאמנים, שחקנים, פרשנים ואוהדים מכל רחבי היבשת כבר אמרו וקיטרו על זה לפניי, אבל אין עם מי לדבר. ג'ורדי ברתומיאו וחבורתו בשלהם, והעסק נגרר, נמרח, נסחב ומשעמם, פשוט משעמם. המבנה הדפוק של הליגה הזו, שרק במקומות בודדים בעולם ניתן למצוא לו מתחרים (מי אמר גביע המדינה?), מוציא את העוקץ והעניין משני השלישים הראשונים של העונה, פחות או יותר עד לשלהי המאבק על המיקום להצלבה.
אם לא די בכל הרעות החולות האלו, עוד ממתין בסיומן הפיינל-פור ימ"ש. במקום סדרות חצי גמר וגמר, הנהוגות ברוב המקומות הנורמליים ביקום (כדור הארץ למנהלת ליגת העל: איך אני נשמע, עבור?), דואגים שיהיה לחבר'ה לונג-וויקאנד לקוקטיילים ולטקסים, ושההיגיון והכדורסל יילכו לחפש.
מה עושים? מה לא. יש מאה ואחד רעיונות, שאת רובם שמעתם כבר אלף פעם, וגם אם לא בטח חשבתם עליהם לבד. אבל במקום להקטין את הליגה, למשל, הברתומיאו'אים מקטינים ראש, מלהגים כל מיני מנטרות של שנה א' במגמת שיווק על עניין אדיר של הקהל (כמה צופים היו במשחק בין אולימפיאקוס לבולוניה? או בין באמברג לרואן?), על הצלחה מסחרית מסחררת (בערך פרומיל מהמפעל המקביל בענף-שאין-לנקוב-בשמו) וממשיכים הלאה. שינויים? ריענון? חדשנות, התאמה למציאות? גורנישט מיט גורנישט.
בינתיים, אפשר רק לשחק בנדמה לי. ב"מה היה קורה אם..." וכאלה. חוץ מצמצום הליגה ל-24 קבוצות גג, אולי אפילו ל-16, ופלייאוף כמו שצריך עם סדרות מההתחלה ועד הסוף - אני, למשל, בעד מהפכה מוחלטת בשיטת צבירת הנקודות. עזבו אתכם מכל הקטע המיושן הזה של שתי נקודות לניצחון ונקודה אחת להפסד. הגיע הזמן להעתיק מהטניס.
אני אוהב טניס. לא כמו כדורסל, שחייה או קבוצות ואירועים נבחרים מהענף ההוא, אבל אוהב. עוד מאז ימי ביורן בורג, ג'ימי קונורס, ארתור אש, אילי נסטאסה, ויטאס גרולייטיס וג'ון מקנרו מכאן, ומרטינה נברטילובה, כריס אוורט, שטפי גראף, איבון גולאגונג קאולי (איזה שם!), טרייסי אוסטין וגבריאלה סבאטיני משם. הרבה רגעים מרגשים, הרבה כיף, אבל את הסיפור הזה של דירוג ה-ATP, או ה-WTA אף פעם לא ממש הבנתי.
יש שם את הקטע הזה של הגנה על נקודות. אם בשנה שעברה הגעת, נאמר, לשמינית גמר ווימבלדון, צברת ככה וככה נקודות, אוקיי? עכשיו, השנה צריך להגן על הנקודות של השנה שעברה, כלומר להגיע לפחות לאותו שלב. עפת כבר בסיבוב השני? הפסדת מלא נקודות והדרדרת בדירוג. הגעת עד חצי הגמר? לא רק שהגנת אלא הרווחת עוד. משהו כזה.
אכן ביזארי, אבל מה אכפת לנו לנסות דרכים חדשות להפחת ניצוצות בשאריות המשעממות של מה שאמורה להיות מדורת השבט? יתכבדו נא פאו וצסק"א, ויגיעו גם השנה לגמר. לא יגיעו? יתחילו את העונה הבאה במינוס 10 נקודות. יגיעו? יקבלו בונוס לא להיות משובצות עם קבוצות ממדינות המרוחקות למעלה משעה וחצי טיסה מהן, או ממדינות ששמן לא כולל את האות מ', או אני לא יודע מה.
