רעיית הנשיא הפתיעה אותי אתמול. "כואב הלב על קטש", היא אמרה לי בשעת לילה מאוחרת כשתומר סלע עדיין תלוי עליה ולא מרפה, אם כי עיניו עצומות לחלוטין.
"די, לכי לישון. לפחות תניקי אותו בשכיבה על המיטה, יהיה לכם יותר נוח. מה את יושבת פה באמצע הלילה", גערתי ברעייה התשושה שמלמלה משהו ואחריו שוב: "איזה מסכן קטש".
(וכן, זוהי חשיפה בלעדית ועולמית ראשונה של תומר סלע, אם כי בצילום מטושטש משהו פרי יכולתו המוגבלת של המכשיר הסלולארי).
ובאמת, מסכן קטש. הוא נראה נורא על הקווים שם, ממולל בידיו את שפתו התחתונה, מחפש פתרונות, קולט חצי הערה מאורן עמיאל, רבע הערה מגיא גודס, ורואה איך ביינום מאבד עוד כדור וטרנס מוריס לא מסוגל לעשות סל באחד על אחד.
שאלה פשוטה עולה באוויר: בכל אחת מהעונות שלו בגליל קטש פתח רע, העמיד קבוצה לא טובה, החליף שחקנים, שינה צוותים ובסוף הצליח איכשהו. לפעמים יותר, לפעמים פחות, אבל הצליח. נכון לתחילת ינואר, האם במכבי ת"א יתנו לו לעשות אותם דברים? האם יגלו בו אמון מתמשך ומוחלט כמו חיים אוחיון בגליל בזמנו, ויתנו לו להחליף שחקנים, או שבימים הקרובים, אולי אחרי פילזן, לאחד הצדדים יימאס והקשר יתנתק?
אחרי פילזן, כלומר, במקרה של הפסד, כן?
הייתי די סגור על זה שאם מכבי ת"א תנצח את רמת גן, היא תפסיד לאפס פילזן. הפסדים בליגה בדרך כלל מעוררים את מכבי ת"א ומביאים לא פעם לניצחונות באירופה גם במגרשי חוץ. אלא שהפעם עומדים בדרך שני דברים: הראשון, מכבי ת"א נראתה כל כך גרוע, והיגון היה כל כך בולט ומוחצן על פני כולם, שלך תבין איך אפשר לעשות שינוי מהותי כל כך ולנצח קבוצה שנמצאת בכושר טוב. השני, ממתין שם מאמננו הגולה והוא מעוניין מאוד-מאוד בנקמה. לפחות מבחינת טיימינג, הוא יכול להיות זה שימוטט את העסק ויגרום לו לקבל החלטות חדשות.
אני פתאום חושב על זה ולא יודע לענות לעצמי: אולי עודד קטש לא צריך את זה בכלל? אולי הוא באמת לא בנוי לעומסים, להיסטריה, לרעש, לעוצמות הסיקור, לצורך להגיב, לדבר, להסביר, להצטדק, להתפלמס, להרגיש רדוף כשמפסידים? הרי כבר ידוע וברור שלא כל שחקן עבר גדול הוא בהכרח גם מאמן מצליח, ואני ממשיך להתעקש על זה שקטש בגליל עליון לא היה מאמן מצליח באופן היסטרי. בכלל, לקח לו זמן עד שהוא הבין בכלל שהוא רוצה לאמן לטווח ארוך.
ברור שמי שרוצה להיות מאמן מצליח צריך גם לחוות הפסדים, תבוסות, ביקורות קשות. אוברדוביץ' ומסינה יש רק שניים. כל השאר אכלו חצץ. כולל רבי פנחס הגרשוני ובטח מאמננו הלאומי, שפוטרו, התפטרו, חטפו משם ומכאן וגם הצליחו בסופו של עניין.
אני לא יודע אם קטש הוא כזה. הוא רצה קיצור בדרכו לתעודת מאמן, הוא דילג על אימונים בגליל עליון. לא יודע עד כמה יש לו אורך רוח ועור של פיל. על מאמננו הלאומי תשמעו כל הזמן את המנטרה הקבועה: "הוא יותר חזק מכולם", אמרים אלה שמכונים מקורביו בכל רגע של שפל, כולל הימים האחרונים בסיפור הנבחרת האולימפית והמסע להולנד. ולמה ללכת למקורבים, הוא עצמו אומר את זה בכל הזדמנות. כאילו יש פה קרב או מלחמה. ככה הוא רואה את זה.
קטש? נראה לי שהוא לא מאותו סוג.
אם בכל זאת ללכת לתקופה קשה בקריירה של עודד כשחקן (חוץ מהפציעה שגרמה לו לפרוש), אני אשווה את המצב היום לתחילת הדרך שלו כשחקן. אז, כשהוא בוגר מכבי דרום ואחרי עונת הדובדבנים של רבי פנחס הדובוני, הוא הושאל למכבי רמת גן כי לא רצה להיות רכז שלישי בקבוצה. היה לו סיכום, או משהו, שלפיו אם הוא לא מקבל את עמדת הרכז השני בקבוצה הבוגרת - הוא יושאל. אז הוביל את המערכת מאמננו שחור השיער לשעבר, הלוא הוא מולי קצורין, שלא רצה להמר על בחור צעיר והביא את ישראל אלימלך.
בתקופה ההיא, אני מניח, קטש אכל את הלב מבפנים. כעס על האגודה שלו שלא האמינה בו ויצא לרמת גן להוכיח את עצמו. שנה אחר כך הוא הגיע לגליל ולגמר הפלייאוף. עוד שנה והוא כבר במכבי ת"א, על הבמה הראשית, רכז ראשון.
אם אפשר לקשור בין הסיפורים האלה, יש שתי אפשרויות: או לתת לו ללכת ולנסות אותו בעוד כמה עונות, אם ימשיך להצטיין במקומות אחרים. או להמתין, פשוט להמתין. לספוג מה שצריך לספוג, לעשות את הפעולות שצריך לעשות בעיקר בקאדר השחקנים, להמתין לשובו הקרוב של וויצ'יץ' ולקוות שמה שעבד עבור קטש בגליל עליון, ומה שפעל לטובתו בתחילת הקריירה כשחקן, ישתלם גם כאן בסופו של דבר.
עדכון: נו, אין שתי אפשרויות. התפטר בסופו של דבר. עוד נדון גם בזה, יש לשער ואף להניח יש.
