הלאה, אייטמון חדש. התפטרותו של קטש היתה כתובה לו באישונים כבר במהלך המשחק נגד רמת גן, אבל ההודעה המעשית תפסה אותי בזמן הכי לא טוב. ONE רוצים את הקטע השלישי שלי להיום עכשיו, דחוף, כי זה בהול, וכי כמה פעמים קורה דבר כזה שמאמן מכבי ת"א הולך הביתה באמצע העונה. נו, זה חלק מהעבודה. וזה בהול.

לא בהול אמנם כמו חימום והגשת האוכל לילדים הרעבים ("ותביא מלח", ו"תביא עוד אורז", ו"תוציא לי את השחור הזה מהפסטה, איכס", ו"הקטשופ הזה חריף, אני רוצה את השני", ו"אבא, יש עוד משהו לשתות חוץ ממים מינרלים?" – כל אחת מהבקשות וההוראות בנפרד). אבל עדיין, יו נואו, בהול. עולם אינטרנטי.

בתוך כך, כמו שלימדה אותנו לומר אילנה דיין אי-אז בימים, עשה תומר סלע החייכני את צרכיו. בעצם, הסתבר שעשה הרבה קודם, אבל אבא שלו לא עלה על זה בזמן ודי נמאס לו להתאפק. "אבא, תומר בוכה", הודיעה נגה סלע חסרת התקדים. "וגם יש פה ריח מסריח".

נאה.

זה הזמן לשאול היכן היתה רעיית הנשיא באותן דקות קשות. נו, תשאלו, אני ממתין כמו פרננדו מרטין.

הנה, שאלתם. שמעתי את זה.

היא היתה בחוץ בענייניה האישיים, כי תנו לי לגלות לכם סוד: כמו שנשים מפליצות ותוקעות גרעפסים אפילו שמעולם לא האמנתם, יש להן גם סידורים אישיים נורא חשובים לפעמים.

אז הרבצתי במקלדת במהירות כדי לקנות את הדבר האחד והיחיד החשוב באמת: את החופש שלי. אנד איי דיד איט מיי וויי – בזריזות, באגרסיביות ובאבחה אחת. וזה נגמר. ולא נודע כי בא אל קרבו.

אחר כך בזמן שנתקלתי גם ב"מתי הולך לחנות מחשבים לתקן לי את החלק שהתקלקל", ו"למה לא עונים אצל איתמר בבית, אני רוצה לשחק איתו כדורסל" וב"אבא, משהו קרה לטלוויזיה", ניסיתי להרהר בגורלו של עודד קטש, אותו אחד שהרעייה כינתה אותו רק בליל אמש 'מסכן'.

אני לא מנסה לקשור כתרים חלילה וחס אפילו שכדורסלע-האתר שלי הוא, אבל די הרגשתי, די אמרתי, די חזיתי. לא שזה משנה. אבל קטש זה לא ההוא מענף הביפ, המאמן ההוא, של הפועל ת"א. לדעתי אפילו שרבטתי את זה כאן באחד האייטמונים, אבל מי יכול לזכור עכשיו איפה ומתי. ההוא אמר כל הזמן: אני לא מרים ידיים, אלחם עד הסוף וכל מיני כאלה. קטש הוא טיפוס מסוג אחר. הוא לא נהנה לעמוד על הקווים ולראות דברים יוצאים בדיוק הפוך ממה שהוא חשב או רצה. זה משפיל, זה מעליב, זה מתסכל. לפעמים צריך לדעת מתי ללכת. והוא הלך.

מקסימום, הוא לא יעבוד כמאמן בזמן הקרוב. ביג דיל. לא צריך לדאוג לו כלכלית. אם מאוד ירצה ימצא את הדרך לחזור לכדורסל. אני זוכר את פנאיוטיס ינאקיס נופל עם נבחרת יוון בקדנציה הראשונה שלו בתחילת הדרך כמאמן. כלום לא הלך. אותו מאמן עם אותה נבחרת הפך כמה שנים מאוחר יותר לאלוף אירופה וסגן אלוף עולם.

אני לגמרי לא שולל את קטש כמאמן. רק שני דברים אני מציע לו: לאכול קצת ולהיות יותר נע וחי בזמן משחק. זה חשוב לא רק למראית עין אלא גם לתחושה הפנימית. קטש יופתע לגלות, שלפעמים לצעוק ולהתעצבן ולהתרגז תוך כדי הדברים ובמהלכם יכול לשנות תוצאות של משחקים. ואללה, עד כדי כך.

ועכשיו מגיע מאמננו הלאומי למכבי עלית ת"א עשר שנים אחרי הפעם האחרונה שהיה שם, והפועל ירושלים חגגה על ראשו שתי זכיות בגביע. פרה-פרה (סליחה מראש, אורנה): את נבחרת ישראל הוא יעזוב וזו הזדמנות לעשות צדק ולאפשר לאפי בירנבוים, שגם היום נמצא בפריים, לאמן את הנבחרת הזו. שנית, אם הדיווחים נכונים ושרף יאמן עד סוף העונה, זה אומר כמה דברים: או שמאמינים בו באופן מוחלט, או שניסו מאמנים אחרים והבינו שאין סיכוי לשחרר אותם מחוזה. בעיניי, המחשבה הזו של עד סוף העונה די חיובית. שיבוא ויציל ממשבר, הוא לא רע בזה, שרף. בסוף העונה נבדוק, נראה, נחליט. אם יהיו מאמנים טובים ופנויים, אולי ניקח. בסופו של דבר, הרי מינינו את שרף כמנכ"ל, לא?

או שאולי נגמר לו די מהר מהעניין הזה, והוא לא מוצא בו את עצמו? על זה לא מדברים, אבל יש סיכוי סביר לגמרי שהסיפור הזה קיים. גם אני עבדתי כדובר תקופה קצרה ודי מהר לקחתי רגליים והלכתי. לא תמיד תפקיד מתאים לאדם, ויש מצב שכזה הוא המקרה גם בקטע של מאמננו הלאומי.

בכל מקרה, הסיטואציה הזו מחלצת את שרף מסיטואציה לא נוחה בלאו הכי. הוא יחזור לעשות את הדבר שהוא הכי אוהב, ועדיין לא נפרד ממנו במאה אחוז גם אחרי שמונה לתפקיד המנכ"ל. אולי בניגוד למה שאפשר לחשוב, אני מאמין שלא היתה כאן חתירה מצדו תחת קטש. חושב שהוא אדם לויאלי.

זה שקטש ושרף לא הכי מאוהבים זה בזה, עזבו, זה קטע אחר לגמרי. השילוב הזה לא היה צריך להיבנות מראש, אבל במערכת של מכבי ת"א צריכים לרצות אחד את השני ולפשר ולגשר. כשעושים פשרות, מקבלים יצורי כלאיים לא מוצלחים (הנה, יש כאן לינק לקטע שלי שפורסם היום ב-ONE, תוכלו להרחיב גם שם. אבל רגע, קודם תסיימו ואחר כך תחזרו לכאן, אוקיי?).

קטש למד הרבה על החיים בחודשים הספורים שלו כמאמן מכבי ת"א. הוא למד מה זה מערכת צפופה ולוחצת, למד שמוכרחים לדבר אחרי משחקים ולפני משחקים ואי-אפשר לברוח, ושהתקשורת יכולה להפוך בקלות מאוהב לאויב. למד כמה חרא יכול להיות העם הזה של שחקנים, שלפעמים עושים בדיוק הפוך ממה שאומרים להם, ושבחלק גדול אי-אפשר לסמוך עליהם. למד שלא בא לו לשבת בתוך הקלחת הזו. היא פשוט נורא מייגעת ומתישה ומתסכלת. נורא. מאוד-מאוד. במיוחד כשלא הולך. הוא גם למד, שהוא מאמן לא מספיק טוב.

חוזר לשרף. הפעמיים האחרונות שבהן הגיע מאמן חרום במכבי ת"א למשחק בגביע אירופה הסתיימו בהפסד. פעם אחת זה היה שרף עצמו, שמונה גם אז ביום שלישי לפני משחק ביתי נגד ריאל מדריד של ג'ו ארלאוקאס חסר התקדים (איך עוד לא הונח אחר כבוד בחיל התותחנים? לא ברור). מכבי הפסידה. אז הנה, במרחק של 11 שנים שרף קיבל שוב את התפקיד ביום שלישי, ובעוד יומיים הוא יעמוד על הקווים כמאמן מכבי ת"א במשחק יורוליג.

הפעם, זה יהיה נגד אפס פילזן באיסטנבול. אופס, כבר היינו גם בסרט הזה. המשחק הראשון של רבי פנחס הגרשוני אחרי שהגיע להחליף את יורם חרוש היה נגד פילזן באיסטנבול. נגמר בהפסד גם שם. ההיסטוריה חוזרת. מצד שני, זה מדאיג. אני כבר זקן מדי ועדיין זוכר את כל פרטי הטריוויה המיותרים האלה.

קחו בחשבון גם את המפגש האחרון בין מאמננו הגולה למאמננו הלאומי, באליפות אירופה האחרונה. אחד עם נבחרת רוסיה, השני עם נבחרת ישראל. אם אני זוכר נכון (איכשהו עם פרטים חדשים יותר קשה לי), זה נגמר ב-34 הפרש. אז מאוד מתבקש לומר ששרף יגיע לאיסטנבול כדי לנקום בבלאט. מצד שני, בלאט הפסיד כאן במשחק האחרון עם פילזן. אם יש מישהו שמחפש להראות כוח ולצאת עם ניצחון, זה הוא.

הייתי ממשיך וממשיך, על צביקה שרף ועודד קטש אני יכול לכתוב בלי סוף, אבל אני כבר שומע את זה מקצה החדר השני: "אבא, נו, מתי הולכים?".

הלכתי.