אתמול, במהלך גלישה לא בדיוק מתוכננת ודי חסרת מטרה מוגדרת באינטרנט, נתקלתי בקטע וידיאו ממשחק NBA שנערך השבוע בין לוס אנג'לס לייקרס לממפיס גריזליז. סתם משחק, שספק אם עניין אפילו את כל אוהדי שתי הקבוצות, בוודאי ביום בו מתקיימים שני משחקים סופר-חשובים במסגרת חצאי הגמר האזוריים של פלייאוף ה-NFL. הלייקרס ניצחו 99:100 אם זה ממש חשוב למישהו. למרות כל אלה, לא יכולתי להימנע מכמה מחשבות על כמה שחקנים בעקבות הקטעים שראיתי. הנה תמציתן, בסדר מקרי לחלוטין.

דרק פישר: מלך, פשוט מלך. איך אני אוהב את השחקן הזה. כבר בן 33 ורק משביח עם השנים. עובדה, הלכתי לבדוק. כל המספרים שלו השנה בעלייה לעומת ממוצעי הקריירה: 12.5 נק' (לעומת 8.9 ברב שנתי), 48.2 אחוז מהשדה (40.1), 42.4 אחוז לשלוש (37), 88.3 אחוז מהעונשין (80.8), 3.5 אסיסטים (3.3), 2.4 ריבאונדים (2.2) וכן הלאה. האיש גם חוטף יותר ומאבד פחות, וזה עוד לפני שאמרנו משהו על הנשמה שהוא משאיר כל ערב על הפרקט בכמעט 27 דקות, על חוכמת המשחק שלו ועל הכל. קובי בראיינט גדול, אנדרו ביינום מצוין (ראו פסקה אחת למטה), למאר אודום, פארמר, וולטון, טוריאף - כולם מבסדר ועד טובים מאוד, אבל אין כמו דרק. פשוט אין.

אנדרו ביינום: אמרו את זה רבים וטובים לפניי, אבל בכל זאת - שחקן-שחקן. לגמרי. הולך ומתפתח במהירות כמעט בלתי-חוקית לאחד הסנטרים הטובים בליגה. שום קשר משפחתי ו/או דמיון לביינום שמשוטט כאן. גם גבוה (2.14 מ'), גם מהיר, גם בעל הרבה יותר ממוּב אחד בהתקפה ולכן גם קולע (13.2), גם מוריד ריבאונדים (10.2), גם חוסם (2.1), גם מוסר (2), גם יפה וגם אופה. כמובן שלאחר הדברים האלה, ולאור היותי נאחס ידוע, סובב האיש את הברך באופן לא סימפטי כלל ועיקר, ירד צולע לחדר ההלבשה ואחר כך דווח כי הוא מושבת לחודשיים. לא נורא, העיקר שיחזור בריא לפלייאוף.

דארקו מילצ'יץ': לא יודע, באמת שלא יודע מה הסיפור שלו. אנחנו כבר הרבה אחרי עניין הבחירה מספר שתיים בדראפט והייבוש על הספסל של הפיסטונס, ואני עדיין לא משוכנע שהאיש הוא כזה פוטנציאל כמו שעשו ממנו בזמנו. גם בשנה וחצי באורלנדו וגם העונה בממפיס הוא, איך לומר, לא ממש משאיר את חותמו על הליגה. 6.5 נקודות ופחות משישה ריבאונדים ב-25 דקות הם, לעניות דעתי הלא קובעת, פחות ממה שניתן היה לצפות ממנו. גם באליפות אירופה האחרונה הוא לא בדיוק הותיר רושם בל-יימחה במדי סרביה, אפילו לא בחלק מהמשחקים. סתם לשם השוואה: איפה היה הוא ואיפה היה קירילנקו? בניגוד לאנדרו ביינום, לא רואה אותו מתפתח הרבה מעבר למה שהוא נותן כיום, אבל בעצם - כל עוד יש מישהו שישלם לו 6.5 מיליון דולר לעונה, מה אכפת לו?

חואן קרלוס נבארו: מה הוא עושה שם, לעזאזל? בסדר, אז בניגוד לשאראס, למשל, עד עכשיו דווקא נותנים לו גם לשחק (23 דקות לערב) וגם לזרוק (חמישה ניסיונות לשלוש בכל משחק). הוא אפילו תורם 10 נקודות, שני ריבאונדים ושני אסיסטים, אבל בשורה התחתונה – בשביל מה? בשביל להוכיח לעצמו שהוא יכול? את זה הוא ידע גם קודם, בטח ובטח בקבוצה כמו ממפיס (בלי להעליב אף אחד, כן?). בשביל מה הוא צריך את העונה האינסופית הזו, על כל טיסותיה מלונותיה והמשחקים יום אחרי יום, ועוד בשביל חצי מיליון דולר בקושי, בעוד שבבארסה, או בכל מקום אחר באירופה, הוא יכול היה להיות מגה-סטאר ולהרוויח פי כמה. יחזור לאלתר למחוזותינו, ויפה ראנינג-ג'אמפ אחד קודם.

לייקרס: סן אנטוניו, דאלאס, פיניקס, יוטה, ניו אורלינס, וגם בוסטון ודטרויט לצורך העניין - הכל טוב ויפה, אבל אני מוכן להתחייב כבר עכשיו שאין אחד בין מאמני הקבוצות האלה שלא מוטרד מהאפשרות כי קבוצתו תיאלץ להיפגש מתישהו לאורך הפלייאוף עם פישר, בראיינט וחבריהם. לא מאמין שהם יילכו עד הסוף, אבל מי יודע, אולי. מותר לחלום, במיוחד לקליפורנאים, מה שמיד הריץ אותי לחפש ביו-טיוב את "קליפורניה חולמת" המופלא של האמהות והאבות, אחד השירים האהובים עליי בכל הזמנים. מצאתי אותו כאן והכל נהיה טוב יותר. עובדה.

shaharhermelin@gmail.com