בין כל ענייני הכדורסל, הבוערים יותר והדועכים פחות, לא יכולתי שלא לשים לב לנקודת השפל אליה הגיעה בסוף השבוע מיאמי היט. "פתטי", "מביש", ו"עצוב" הם רק שלושה מתוך מי יודע כמה שמות תואר ראויים למצבה וליכולתה של הקבוצה, שרק לפני שנה וחצי ביצעה מהפך מדהים בסדרת הגמר מול דאלאס וזכתה באליפות היסטורית.

בתולדות ה-NBA לא חסרות קבוצות שזכו באליפות, ושנה-שנתיים אחר כך החלו לגלוש מטה במורד הטבלה בקצב כזה או אחר. זה קרה לסיקסרס, ללייקרס, לשיקגו נטולת ג'ורדן ובעצם למי לא. חלקן של אלופות העבר אף הגיע לשפל המדרגה - עיינו ערכים כמו הניקס, הסלטיקס, הבלייזרס ואחרות - אבל למרות שניסיתי, לא הצלחתי להיזכר בכזו התרסקות מהירה: זכייה באליפות, שנה אחר כך הפסד בסוויפ כבר בסיבוב הראשון בפלייאוף, ובאמצע העונה שאחריה מאזן של 20 אחוז הצלחה בלבד, עם רצף של 13 (!) הפסדים וסיכוי לא רע לאיים על המאזן הגרוע בכל הזמנים. איזה מזל שיש גם את מינסוטה וסיאטל, שנותנות להיט פייט ב"מאבק" הספציפי הזה.

ממה שהספקתי לראות ולקרוא, בלי לבדוק לעומק שם או כאן, ולהבדיל כל אלפי ההבדלות המתבקשות - באיזשהו מקום נדמה לי שפט ריילי כיום הוא מעין עודד קטש של מיאמי. אף אחד לא סופר אותו. אוסף בלתי מוסבר של שחקנים עולה למגרש, לא שומר בגרוש, כל אחד עושה מה שבא לו בהתקפה וזהו. עם כל הרקורד של ריילי בעשרות שנותיו בליגה, לא בדיוק נראה שמישהו מקשיב לו, אבל להבדיל מקטש, הוא כנראה יילך הביתה רק מתי שהוא ירצה.

רק לפני חודשיים וחצי נעשתה מעל גבי אתר זה ממש (וליתר דיוק - כאן) פנייה לשאקיל או'ניל לחסוך לעצמו את המשך ההשפלה האישית והקבוצתית, להפסיק להטריד את עצמו בפציעות מכל המינים והסוגים, לתלות את נעליו הענקיות וכמוצא אחרון למצבה העגום של קבוצתו - לנסות ולהעיר אותה מעמדת המאמן. האיש לא ממש היטה אוזן, והתוצאות ממשיכות להצטבר בשטח, בעיקר בעמודת ההפסדים של ההיט. צחוק-צחוק, אבל כמו שזה נראה כרגע, לא רואה אף אחד שיכול לגרום לדוויין ווייד וחבריו לפחות להתבייש מספיק כדי להתחיל ולנסות להיראות כמו קבוצת כדורסל, אז מה בכל זאת בדבר, שאק?

ליגאס חרטבונאס

צ'רלטון (כן, יש לי ואני ממש לא מתבייש בזה, מה תעשו לי?) התחילו לשדר באופן קבוע את משחקי הליגה היוונית. לא אתיימר להצהיר כי אני צופה מדי שבוע, ובאדיקות, בעוללותיהן של פנאתינייקוס, אולימפיאקוס וחברותיהן, אבל הספקתי לראות קצת, ומחלקי המשחקים שראיתי, לא יכולתי להימנע מכמה וכמה קווי דמיון בין ליגת העל שלנו, לזו שלהם.

גם שם יש קבוצה אחת - פנא, כמובן - ששולטת כבר לא מעט שנים, עם תקציבים שרוב האחרות יכולות רק לחלום עליהם ועם מאמן קשוח, שלעומתו צביקה שרף הוא גדי צמרירי ורך. גם שם היחידה שבדרך כלל מנסה להפריע היא יריבה באדום, וגם שם כל הסיכויים שזה לא יעזור. מתחת לשתיים האלו מבליחות מדי פעם אריס, אא"ק או פאוק (נהריאס, בני השרונס וחולוניאס בניב המקומי), שלפעמים לוקחות גביע או משהו, אבל השורה התחתונה בנושא האליפות היא בדרך כלל אותה שורה.

חוץ מזה, גם שם יש המון קרחות ביציעים וגם שם רק אולמות מעטים - בדרך כלל הקטנים יותר של קבוצות הפריפריה - מעניקים לבעליהם אווירה ביתית של ממש. מה שכן, אצלם יש סדרות בפלייאוף וטורניר גביע נורמלי. מי אמר שאין למה לשאוף?

shaharhermelin@gmail.com