נדמה לי, על אף שאינני אביב לביא, שמאליק דיקסון קצת מצוברח. אולי הרבה מצוברח אפילו. לא פשוט למלך סלים להגיע לקבוצה כמו הפועל חולון שבה יש כמה וכמה אופציות לא רעות בכלל להוצאה לפועל, ולגלות שהמאמן מעדיף אחרים על פניך.

דיקסון היה ארבע פעמים מלך הסלים של הליגה בה שיחק, כולל בשלוש העונות האחרונות בישראל, טורקיה וספרד (ליגה שנייה).

'ספסל' יעזור לי כאן:

24.7 נקודות עם מכבי ראשל"צ.

22.3 נקודות עם גלסטראיי.

20.7 נקודות עם בראוגן.

הפעם הנוספת היתה אי-אז בימים עם לימוז' בליגה השנייה בצרפת, כשקלע 24.8 בעונת 2000/01.

מגיע אחד כזה בקיץ להפועל חולון. אומרים לו שהולכים להקים קבוצה אטרקטיבית, שמדובר בעולה חדשה, שיהיו הרבה אמריקאים ויהיה לו קל להיקלט ולהסתדר עם כולם. אומרים לו שזו קבוצה עם הרבה קהל ויאהבו אותו שם. אומרים לו שזה ממש קרוב לראשל"צ, כמעט צמוד. אומרים לו שכסף לא תהיה הבעיה. הבעלים, שהוא גם המאמן, הוא איש עשיר וישלם כמה שצריך כי יש לו ג'וק לעשות עונה גדולה בליגת העל, דבר שאף פעם לא עשה עד היום.

אומר לעצמו הדיקסון: ואללה. כבר הייתי במדינה הזו. הלך לי שם. הייתי מלך הסלים. ניצחנו את מכבי ת"א אצלה בבית. נהניתי. היה לי נחמד. יש אפלו מצב שאחזור לבקר את ההיא שיצאתי איתה, איריס. לא, אממ, דפנה. אממ, רונית? סיגל! זהו, סיגל זה היה. אולי סיגלית?

וחותם על חוזה.

מתחילה העונה, רצים, משחקים, חזיז פה, רדיוס שם, ופתאום מה מתברר? שטריי סימונס כמעט לא יורד מהמגרש ויש לו יד חופשית לזרוק. שמורן רוט וגוני יזרעאלי סוגרים 40 דקות על משבצת הרכז. שאם צריך מישהו שיעשה הרבה נקודות ומהר, גם טוני וושהאם יכול ולא רק הוא.

שבוע עובר ועוד שבוע עובר, והוא מביט על הסטטל'ה שלו וזה מה שהוא רואה לאחרונה:

מכבי ת"א בבית, 14 דקות ואף לא נקודה.

נהריה בבית, 6 דקות ואף לא נקודה.

גליל בבית, 13 דקות ושלוש נקודות.

מדד סטטיסטי משוקלל? הנה, לפי הסדר.

מינוס שלוש.

מינוס שלוש.

מינוס שתיים.

וכל המשחקים הסתיימו בניצחונות.

בעוד דיקסון חושב לעצמו איפה סיגל (אממ, סיגלית), אולי בעזרתה אפשר יהיה לצאת מהדיכאון, ואיך לא שמר את הטלפון שלה מהפעם שעברה שהיה כאן, ימי הזוהר בראשל"צ, נדמה לי, על אף שאינני, שככה:

היו משחקים שראיתי אותו מאוכזב תוך כדי משחק שלא מסרו לו כשעמד חופשי. היו משחקים שהוא סימן תנועת ביטול כלפי מי שלא מסר לו. לא ראיתי אותו מחייך כבר די הרבה זמן. מאז הניצחון על מכבי ת"א. מצד שני, כמה כבר יצא לי לראות אותו?

לא פשוט להיות היום מאליק דיקסון.

הקבוצה ברמה של פיינל פור, הקהל רוצה רק ניצחונות ואין לו סנטימנטים לשחקן כזה או אחר, המאמן עושה מה שבא לו (כולל להתחפף באמצע העונה כי כן נראה לו או לא נראה לו). ושואל את עצמו מאליק דיקסון: מה יהיה עלי?

כלומר, יש מחיר לשלם כשמגיעים לשחק בקבוצה התקפית ועמוסת שחקנים שיכולים לקלוע עשרים נקודות למשחק. השאלה היחידה היא, האם מאליק דיקסון, שסביר להניח שאף פעם לא חווה כזו סיטואציה, מסוגל או יודע איך לקבל את המצב ואיך להתמודד איתו?

אתמהה ממושכות ונואשות ולא אבין זאת. אלא אם כן אשאל את דיקסון עצמו. אבל הלו, יש גבול. מה, אתר ציטוטים וניוז נהיינו? כולה אתר מסוקר קצת בעניין. כדורסלע-האתר, נעים מאוד.

אני זוכר קרבות אגו בין סקוררים גדולים כמו זה שבין דורון ג'מצ'י לדייויד אנקראם במכבי ת"א פעם, מזמן, עד כדי כך שהפסיקו לדבר.

או ברדק בין חיימון זלוטיקמן לגנרל הסרבי, ראדנקו דובראש, בהפועל ת"א של רלף קליין עד כדי החרמת דובראש במגרש על ידי חיימון ועמוסה פרישמן.

או פייטים בין דייויד בלות'נטל למרקו בלינלי בבולוניה, עד כדי כך שבלות'נטל נזרק מהקבוצה. לא שאני רואה את דיקסון קם ונותן נוגרה לסימונס או מישהו, אבל בואו לא נשלול את התסריט.

שהרי, דקלמו נא איתי: כבר היינו בכל הסרטים והכל יכול להיות.

בשלב זה, כל עוד הכל שקט, שלומות ונצורות לכם.