בתקופה הזו של שנה - כאשר היורוליג רחוק עדיין משלבי ההכרעה, ליגת העל בקושי בשליש הדרך וגביע יול"ב מרתק כמו לוח המודעות בכניסה לקופת חולים - אני מוצא את עצמי עוקב יותר ויותר אחרי ה-NBA. נכון, גם שם הגענו בסך הכל לאמצע העונה הרגילה, וגם אין בי שום כוחות מיותרים שיאפשרו לי לקום באמצע הלילה לראות משחקים או משהו כזה, כן? אין צורך להגזים. אבל העונה, יותר מבשנים קודמות, קורים בו זמנית הרבה דברים מעניינים ואף מעניינים מאוד.

על ההתרסקות של מיאמי דיברנו כבר, את העונה המרשימה שרושמים עד עכשיו לזכותם הלייקרס והוויזארדס הזכרנו, את הרצון לראות את סטיב נאש אלוף לא שכחנו ועל בוסטון כולם ממילא מדברים. זו העת להתייחס למי שמסתמנת כהפתעה הגדולה באמת של 2007/08, ניו אורלינס הורנטס.

מה נהיה כאן? אמצע ליגה מאחורינו, זאת אומרת שהגענו לשלב בו, כמו שאומרים, נפרדים לשלום הגברים מהילדים, ומי מוביל את המערב הצמוד והאיכותי עד מאוד? מי הגיע בסוף השבוע למעוזה של האלופה מסן אנטוניו ונתן לה עשרים ומשהו בראש? הבחורים של ביירון סקוט, זה מי.

אישית, תמיד הייתי בעד ביירון סקוט. כמו שתמיד הייתי וכנראה תמיד אהיה בעד כל מי שהיה חלק מהלייקרס הגדולה של שנות ה-80'. שלוש טבעות אליפות (85', 87', 88') יש לאיש, שמילא תפקיד מרכזי בשואו-טיים, אבל זו כבר היסטוריה רחוקה יחסית. היום אנחנו כאן כדי לדבר עליו כמאמן.

בכל פעם שבתקשורת, לפחות זו הישראלית, לפחות זו הישראלית שיוצא לי לקרוא, עולה נושא המאמנים ב-NBA - נזרקים לחלל אותם שמות: פיל ג'קסון, גרג פופוביץ', פט ריילי, דון נלסון, ג'רי סלואן ובשנים האחרונות פה ושם מייק ד'אנטוני, אייברי ג'ונסון, דוק ריברס וסם מיצ'ל. זהו. ביירון סקוט? מי? זה לא ההוא שפעם שיחק נגד הפועל אילת?

הגיע באמת הזמן שניתן לסקוט המאמן את הכבוד המגיע לו עד מאוד. מי שבעונתו השנייה בסך הכל על הקווים הגיע לניו ג'רזי, ואחרי שנת הסתגלות קשה ומאזן של 56-26, הוביל את הנטס לשינוי מדהים וכולל, לשתי עונות של פלוס-מינוס 50 ניצחונות (52 בראשונה, 49 בשנייה) והכי חשוב - לשתי סדרות גמר רצופות. בגמרים עצמם נוצחו אמנם הנטס על ידי הלייקרס והספרס, אבל ההישג אליו הגיעו הוא אדיר בכל קנה מידה.

באמצע העונה הרביעית בנטס הוא פוטר, ובתחילת עונת 2004/05 הגיע לניו אורלינס. שוב, תהליך שיפור ובנייה איטי ומורכב, שהתבטא בעלייה מ-18 ניצחונות עלובים בעונה הראשונה, ל-38 בשנייה, 39 בשלישית והעונה, עוד לפני נקודת האמצע, מאזן כמעט בלתי נתפש של 12-31. כבוד, חופשי כבוד.

סקוט לא עושה את זה לבד, כמובן. בהורנטס התגבש אוסף שחקנים שקולעים (99 למשחק), שומרים (ממוצע ספיגה של 92.5), שפשוט כיף לראות ושלא מפסיקים לנצח: כריס פול, הפוינט-גארד הנהדר, נותן עד עכשיו עונה של 20.6 נקודות, 10.5 אסיסטים ו-2.6 חטיפות למשחק, ואני רוצה לראות מי יעז לא לבחור בו לאולסטאר, הפורוורד דייויד ווסט (19.7 נק', 9.3 ריבאונדים, 2.5 אסיסטים), פג'ה סטויאקוביץ' הבלתי נגמר (15.7 נקודות, 45.5 אחוז מהשלוש) והסנטר טייסון צ'נדלר, עם 12-פלוס בנקודות ובריבאונדים, שכולם מקבלים כ-35 דקות לערב.

במסייעת: הוותיקים מוריס פטרסון ובובי ג'קסון, ג'נרו פארגו וראסול באטלר. בפרפראזה על מה שאמר פעם אלכס גלעדי המיתולוגי במהלך שידור של אחד הניצחונות הגדולים של מכבי ת"א (נדמה לי על צסק"א בוירטון, אבל ממש לא בטוח): כל אחד נותן כמיטב יכולתו, ובינתיים - מיטב יכולתו מספיק.

כמו במקרים של הלייקרס והוויזארדס, גם כאן קשה לי להאמין שההורנטס מסוגלים ללכת עד הסוף, אבל מי יודע. אם כן - זה יהיה אחד הדברים הגדולים שקרו בליגה מאז ומעולם, ופרס אדיר לעיר שעדיין מנסה איכשהו להתאושש ולהתרומם מטראומת ההוריקן "קתרינה". נחכה בציפייה ועד אז, לא נהסס לנצל גם את ההזדמנות הזו לתת לינק לאחד השירים האהובים ביותר על המדור מאז ומעולם, העוסק, איך לא, בניו אורלינס. ליתר דיוק, בבית מאוד ספציפי בניו אורלינס, הלא הוא "בית השמש העולה" של The Animals, מגדולי הלהיטים של שנות ה-60' ובכלל.

המלים אמנם קשות וקודרות, אם תרצו כמו מצבם של חלקים גדולים מניו אורלינס, אבל המוסיקה, וגם הקול של הסולן, אריק ברדון, פשוט מצוינים, כמו רוב התצוגות של ההורנטס השנה. מי שלא מקליק כאן ומקשיב עד הסוף - פשוט מפסיד. באחריות.

shaharhermelin@gmail.com