הקולות שמגיעים מפיראוס לא מבשרים טובות עבור רבי פנחס הגרשוני, שסגר את שלב הבתים ביורוליג עם שלושה הפסדים רצופים כשהאחרון בהם בבית, נגד מורה הפסנתר האיטלקי סימונה פיאניג'אני. הקולות שמגיעים משם הם בעיקר של אנשי תקשורת. כותבי טורים קוראים לבעלים של הקבוצה לפטר את הרב, הקהל קורא בוז ושורק במחאה ובכעס. רק 3,000 צופים, על פי הרשומות, הגיעו לראות את אולימפיאקוס נגד סיינה. איפה העשירייה הקבועה בנוקיה, איפה, שעה שהרב ריקד על הקווים והפיח אוויר חם בין כפות ידיו המשולבות כדי להכניס את עצמו ואת האולם כולו לטירוף מתקדם?

היו ימים ואינם, לפי שעה.

גם בעונה שעברה, הראשונה שלו באירופה, היו משברים, אבל אז עוד אפשר היה לייחס את זה לעונת התאקלמות ראשונה ולהיעדרו של מצ'יאוסקאס. וגם העונה יש פציעות כל הזמן. על סחור-סחור שחורציאנטיס השמן, וואתאבר היז ניים איז, אף אחד כבר לא מדבר. מצ'יאוסקאס שוב פצוע. לין גריר בא והולך. היווני הזה פצוע וההוא פצוע, אבל אי-אפשר לחיות שתי עונות על תירוצים של פציעות. יש סגל ארוך מאוד וצריך להסתדר עם מה שיש. גם רבי פנחס הגרשוני יודע את זה. ועוזרו, כמובן. שהרי אם ילך הגרשוני, ילך עם אדלשטיין משל היה עודד הכותש ועמיאל עוזרו.

בכלל, לעבוד בסביבה לא טבעית עבורך ובמועדון תובעני כמו אולימפיאקוס, זה חייב להיות חתיכת סיפור-סיפור. אני אמנם יושב כאן, בלשכת יו"ר הדירקטוריון בקומה ה-12 ברמת גן העיר, אבל בנפשי אני עדיין ממריא אחת לכמה ימים לשבוע באיסטנבול, לראות מקרוב את ההוויה של מאמננו הגולה באיסטנבול, קופץ לעוד שבוע לפיראוס לביקור כשר אצל הרב, עושה גיחה לנימבורק אל מאמננו שחור השיער לשעבר השולט בכדורסל הצ'כי ומשלים את התיור אצל דרוקר באוסטנד וג'ינו בלובן. יש דברים שאפשר לראות ולשמוע רק משם. ואנחנו, מה אנחנו יודעים? היינו בסרט הזה? לא, לא היינו.

"פיני חלש", אמר לי אחד העיתונאים היווניים לפני כמה ימים. "פיני לא רצוי כאן יותר", אמר אחר אחרי ההפסד לסיינה. ואני יושב, מגרד בזקן שאין לי ושואל את עצמי: האומנם ילך הביתה הפנחס? ואם כן, מתי היתה הפעם האחרונה שנרשמו פיטורים או התפטרות שהרעידו אדמות? מה זכור לי, ומה לא? ואני מדבר על מקרים של ישראלים, כן?

היו אמנם הפיטורים המפתיעים של דרוקר מריטאס וילנה, אבל הוא עבד שם בקושי חודשיים וריטאס היתה ידועה עד לאותו תקופה בחילופי מאמנים תכופים. היה הסיפור של מאמננו הלאומי בלימוז', סיפור מגוחך וביזארי ומפתיע ולא מובן. אבל הפעם האחרונה שבאמת היה לי קשה/מפתיע/מוזר לקבל צעד כזה מביאה אותי אל 1995/96, אז החליף שרף את רלף קליין.

קליין, שכונה אז בחדרי חדרים רולף דה וולף אם כי לא הפך לבעל כינוי רשמי בסיפרה בסלע, היה אז מבוגר למדי. בן 64, נגיד.

לא זוכר אם זה הוגדר כהתפטרות או לא (כנראה שכן, ואולי אך ורק כדי לא לפגוע בו ובמעמדו), אבל זה עדיין היה סוג של שוק. רולף דה וולף, המאמן הגדול והמעוטר, החביב כל כך, הפתוח והסימפטי והכן, הולך הביתה סתם כי הקבוצה הדפוקה שלו הפסידה פה והפסידה שם. ואולי גם כי הוא כבר לא ממש חד כשהיה.

התחושה היא, שמאמנים שעשו להם שם, כאלה שמצליחים, זוכים לתארים ונמצאים כביכול בשנותיהם הטובות ביותר, לא יכולים להיות מפוטרים, אלא להתפטר בלבד. בדרך כלל אין להם סיבות לעשות את זה, וגם אין סיבות למנהלים לעשות להם את זה. כי כמה פעמים כבר מפסידים מסינה או אוברדוביץ' בעונה? הנטייה היתה לראות את גרשון יושב איתם באותו קו, ולפיכך גם חסין כאלעד מפני כל צרה שעלולה לבוא. אבל מסינה ואוברדוביץ' לא מפסידים לסופוט. וגם לא חוטפים בקובנה ומגיעים לפיגור 25 נקדות במהלך המשחק.

עכשיו נשאר לראות מה יקרה עם רבי פנחס הגרשוני. האם יש אורך רוח כלפיו כמו אל מאמן אירופי מוביל וגדול, או ששנה שנייה של חריקות זה יותר מדי עבור המערכת שם? או שמא ינהגו היוונים כמו שנוהג דני קליין בדן שמיר: פעם היו אוכלים שם חי כל מאמן, אבל בשנים האחרונות – וגם אחרי משברים גדולים מאוד – נראה כאילו המאמן יותר בטוח מכל שחקן אחר בסגל.

אם גרשון הולך הביתה, בין אם מרצונו ובין אם בהסכמה הדדית, זה שוקר שחבל על הזמן, לא נכחיש זאת.

נמתין בדריכות.