כרגיל, הנה צרור התרשמויות בלי להזכיר אפילו פעם אחת אזורית לוחצת, וויק סייד או מצ'-אפ זון, מתוך מטרה שלא להציק לאנשים שבסך הכל רוצים לצלוח אייטמון בשלום.

שנתחיל? שנתחיל.

באמת-באמת-באמת שאני לא זוכר כזה טנק היסטרי כמו פי ג'יי טאקר, שהוא גם ריבאונדר אדיר (ובהתקפה בפרט), וגם אחד שהקבוצה מסדרת לו מצבי אופן והוא הולך לסל כאילו היה פליימייקר שנואש מכל האופציות האחרות. ברמה האישית, מסקנתי המלומדת מחצי גמר גביע המדינה בין חולון לירושלים היא, שצריך להתחיל ולהיפרד מפי. ג'יי טאקר.

כדאי לעשות את זה עכשיו כדי שלא נהיה מופתעים בהמשך וזה ייגמר בדמעות. קשה להאמין ששחקן עם נתונים כאלה יישאר כאן לעוד עונה. חולון נראית כמו תחנה ראשונה בקריירה יוצאת מהכלל. והקטע הכי טוב עוד לפנינו: הוא רק בן 22, אפשר עדיין לעצב אותו במובנים מסוימים. אם כי, בסופו של דבר, דווקא האופן שבו הוא משחק - ההתלהבות שבו, הפיזיות, האתלטיות וכל מה שבא עם זה - הופך את החוויה למה שהיא. אולי רצוי שלא לגעת. שיישאר ככה. כך או אחרת, אחרת או כך, עושה רושם שטאקר יכול להצליח מאוד בקבוצות יותר גדולות מחולון.

הלאה, לקטע עם סימונס, כי זה משגע אותי. חביב הסיפרה המכהן והאחרון שנבחר קלע 25 נקודות, חלק מהן בקאמבק הגדול של חולון מפיגור 14 ועד 2 בלבד בסיום. חולון אכלה אתמול את הלקרדה: מצד אחד היא נכנעה להרגל, כי בדקות הבודדות שסימונס ירד לנוח ירושלים פתחה את הפער. מצד שני, זמן קצר לפני שהוחלף הוא היה כבר כל כך לא מדויק, ששתיים או שלוש טעויות שלו עזרו לירושלים לברוח.

חביב הוא סימונס, ולכן קל לי מאוד להבין מה טעם מוצא דורסמן בהיצמדות ההיסטרית שלו אליו. מבין כל הזרים שלו, סימונס הוא זה שיכול יותר מכל אחד אחר למצוא שחקן תוך כדי חדירה לסל. הוא זה שנהנה יותר מכל אחד ממודעות קבוצתית. העניין הוא שתפקיד המנהיג בחולון לוקח ממנו את זה, ומגביר כנראה את הצורך מבחינתו בפעולות האישיות.

אחרי שתי שלשות בפתיחה רוב הפעולות של חולון נראו ככה: סימונס הולך לסל, זורק מחצי מרחק תוך כדי תנועה, מחטיא, ומישהו כבר לוקח ריבאונד התקפה ועושה מזה סל.

אז נכון שהוא מושך אליו יותר משומר אחד כשהוא כבר בתוך הצבע, ומפנה שטח לקמבל, ווטסון וטאקר, אבל כבר שנו רבותינו: זה לא כדורסל. סימונס שוב סיים עם אחוזי קליעה רעים לשתי נקודות (2 מ-11), וזה עניין שחוזר על עצמו כל העונה. והשלשות? הפעם זה נכנס ועוד איך (5 מ-7), בפעם הבאה זה לא.

עוד בונוס שגורם לדורסמן להשאיר אותו על המגרש מצאת החמה ועד צאת הנשמה הוא אחוז הקליעה מהקו. האיש לא מחטיא כדור וזה מדהים. טוב שיהיה אחד כזה על המגרש בכל עת, אבל לחולון יש עוד סקורר שלא מחטיא, מאליק דיקסון. ואם שחקן כזה מקבל רק דקה וחצי במעמד קריטי משהו לא בסדר ברוטציית החילופים של דורסמן.

כבר כתבתי כאן ממש, בכדורסלע-האתר, קטע על דיקסון. ונדמה לי, על אף שאינני אביב לביא, ששום דבר ממה שהיה כתוב אז לא השתנה בעקבות המשחק אתמול. אולי אפילו החריף. הנה הוא שוב, למפספסים.

ומה שלום רואה החשבון דן שמיר היום? מצוין, יש להניח, בטח אחרי החלטה שעבדה יפה כמו לנטוש באיזשהו שלב את טימי באוורס המהוסס-משהו וללכת עד הסוף עם המודה-לאל, ראמל קארי, זה שמפריח נשיקה כלפי האל הטוב אחרי כל סל. צריך להודות, שהבחור השקט והמחויך להחריד הזה מפיק מעצמו את התנועה האטרקטיבית ביותר היום בכדורסל הישראלי. חוץ מזה, אני מת על הכדרור הנמוך במיוחד שלו. מהיר, מתמצא. רואים שיש מאחוריו שנים של משחקים בשכונה. בפעם הבאה שאני אחפש מישהו שיסובב כדור על האצבע במיומנות כמו בכריכה של 'מסביב לכדור', אדע למי לפנות.

ברם אולם ואף על פי כן, ובעיקר ברגעים שאחרי המשחק, שמיר ודאי מבין שחג'ג' נסחט לחלוטין בניצחון על חולון. אין לו מחליף לא רק ברוח ובהקרבה אלא גם פשוטו כמשמעו: אין רכז שני בהפועל ירושלים של היום. אם באוורס הוא הפיתרון, אז אוקיי, שיהיה. צא עם זה למשחק נגד מכבי ת"א ונראה עד לאן אפשר להגיע עם תחליפים חלקיים בלבד.

בינתיים, ג'יימי ארנולד שוב כאן ועם 4 מ-4 לשלוש. הקטע עם השלשות באמת מדהים. היכולת של כל כך הרבה שחקנים בירושלים לקחת שלשות באחוזי קליעה מצוינים - מפעימה. הערבים האלה שבהם היא קולעת מאה נקודות ויותר כמו כלום, הופכים אותה לבלתי עצירה. חולון אמנם איחרה לא מעט ביציאה לקלעים, אבל רבאק – הגדר מי זה קלעי בירושלים. עומדים פורוורדים שמשחקים בעמדה 4 כמו ארנולד, ומטווחים בלי החטאה. או כאלה שמשחקים את ה-4 פה ושם, כמו ששון ופניני. שחקנים שכבר מזמן לא עונים על הגדרות התפקיד הישנות מפעם, ואין להם בעיה לזרוק משמונה וחצי מטר. להיפך, הם מאוהבים ברעיון ורק מחכים להזדמנות.

ובפעם המי יודע כמה בשבועות האחרונים, נאה כרפאל הוא המרקוביץ'. לא מספיק שיש לירושלים כל כך הרבה שחקנים מדויקים, בא הג'ינג'י עם התנועה המצוינת שלו בלי כדור, מקבל מחג'ג' מסירה ברגע נכון ומוצא את החישוק באחוזים מצוינים. גם כשהוא מחטיא הוא מספיק מיומן כדי להגיע לריבאונד ההתקפה של עצמו ולתקן. כידוע, זה שמחטיא יודע ומרגיש לפני כולם ולמרקוביץ' יש את החוש הזה. הוא מתניע את הגוף הכבד יחסית שלו על סמך האינטואיציה כדי להגיע לריבאונד ההתקפה.

יש משהו במעמד הגביע שמחזיר את עידן התמימות, אם אפשר לקרוא לזה ככה. קודם כל, ערוץ 1 משדר וזה כבר מחזיר את כולם אחורה, אבל למען האמת זה לא רע, מפעם לפעם. צריך לגוון קצת בפרצופים, בדעות, בקולות, בסגנון השידור. אין אפילו 'נדמה לי' אחד באזור.

חוץ מזה, פתאום רואים את יהודה שיקמה שם. זה אומר שהאיגוד מארגן את האירוע. איכשהו, תמיד לשדר הקווים יש מה לומר ולספר על חלוקת כרטיסים לכל מחנות האוהדים ולקבוצות, ואלה טוענים שככה ואלה טוענים שאחרת. אולמרט תמיד יגיב לאיזושהי תלונה ויתקוף בחזרה, ובסוף יחלק גם גביע.

והאמת, אין כמו גביע המדינה. גדול, מכובד, רציני. בטח לעומת פרס הזוגות המצ'וקמק של אנדי רם ויוני ארליך באוסטרליה.

זהו, בינתיים. מפעם לפעם יש גם עבודה בתשלום לעשות, יו נואו, וצריך להמשיך הלאה כל עוד תומרינגו סטאר הרך והנעים למגע, למראה ולהסנפה, מאפשר זאת.

שלומות ונצורות בשלב זה.