זהו, גם גמר הגביע מאחורינו. ברכות ותשואות רמות להפועל ירושלים על הזכייה המדהימה, תודה לשתי הקבוצות, כל אחת ותפקידה בעניין, על המשחק הבאמת מדהים, ולא נשכח גם לגנות את המכבים על ההחרמה המבישה של הטקס (תמהני, כמו שאומרים: לו היה המצב הפוך וירושלים היו יורדים לחדר ההלבשה, האם גם אז היה אומר שמעון מזרחי משהו בסגנון "הם כבר קיבלו את המדליות. מה יש להם להישאר?", כפי שצוטט אחרי המשחק).

הכל-בכל-מכל-כל ראיתם, קראתם ושמעתם איפה שרק תרצו, כולל כאן באתר, ושיהיה בריא יו"ר הדירקטוריון, שאי שם באמצע הלילה מסוגל להוציא מעצמו אלף ומשהו מלים כאילו כלום. גם לי יש כמה מחשבות בנושא, אבל הן יראו מקלדת, בלי נדר, בתחילת השבוע הבא, עם הפנים להמשך דרכה של מכבי בליגה ובאירופה. עכשיו דווקא בא לי להתייחס לשאקיל או'ניל, מה תעשו לי?

באמת הגיע הזמן שאתייחס לשאקיל. עם כל הכבוד לג'יימי ארנולד, חג'ג' וארז מרקוביץ', שאקיל, ולא הם, הינו השחקן השלישי הכי אהוב עליי בתולדות הכדורסל (אחרי מג'יק ג'ונסון וד"ר ג'יי, בסדר הזה), אז שלא אגיד משהו על המעבר של האיש לפיניקס סאנס? ברור שכן, ושהאדומים והצהובים יחכו, במחילה מכבודם.

מפתיע, שלא לומר מפתיע מאוד, שלא לומר מפתיע מאוד-מאוד הוא הטרייד הזה, שהחזיר את שאק מערבה. הרצון העז של הסאנס לקחת סוף סוף אליפות, ועדיף עכשיו ומיד, הביא אותם לוותר על אחד הפורוורדים הטובים בליגה, שטרם מלאו לו 30 (שון מריון) ועל גארד לא רע בכלל בן 26 (מרכוס בנקס) תמורת שאקיל, אמנם אחד הסנטרים הדומיננטיים בכל הזמנים, אבל או-טו-טו בן 36, ומי שמזוהה בשנתיים האחרונות בעיקר עם פציעות ארוכות, עייפות ומה שנראה כדעיכה כללית. נשאלת השאלה: האם התחרפנו הפיניקסאים לגמרי, רק קצת או בכלל לא?

בשלושת הימים האחרונים קראתי לא מעט תגובות, דעות ופרשנויות על העניין. רובן לא בדיוק צידדו בהחלטתם של סטיב קֶר ומייק ד'אנטוני, או שמא החליט על כך קֶר לבדו, בעוד ד'אנטוני נאלץ לקבל את התכתיב. חלק כתבו שהטרייד הוא הודאה פומבית של ד'אנטוני שקונספציית הסמוֹל-בּוֹל שלו נכשלה, ולא תביא אותו לשום מקום. אחרים אף הרחיקו לכת, וגרסו שהסאנס יאבדו לאלתר את זהותם הכדורסלנית בעקבות הגעתו של שאק. היה גם מי שטען שפט ריילי עשה דבר גדול (אם אינני טועה, אגב, זה היה ריילי עצמו), משום שהקומבינציה ווייד-מריון תהיה הדבר הקרוב ביותר שראתה הליגה לזו של ג'ורדן-פיפן, וכן הלאה וכן הלאה - מיליון תגובות לכאן ובעיקר לכאן.

ואני אומר: טרייד גדול. לא רק עקב ממדיהם הפיזיים של לפחות שניים מהמעורבים בו, וגם לא רק מנקודת מבט של אוהד שאק ותיק, שלאחרונה גם הפך לתומך גדול בזכותו ההיסטורית של סטיב נאש לזכות באליפות. באמת שאני חושב שמדובר בטרייד גדול - לכל המעורבים בו.

ברשותכם, נשאיר את הדיזל לסוף, ונתחיל עם הפחות חשובים, מבחינתי האישית כמובן. ההיט, שמזמן ויתרו על העונה הזו, עשו צעד משמעותי בתחילת הבנייה מחדש. שון מריון עצמו, על פניו לפחות, מגיע לקבוצה בה הוא יהיה הכוכב מספר שתיים. לא מספר שלוש, ארבע ולפעמים חמש או שש כמו בפיניקס (תלוי איזה יום תפסו גראנט היל, לאנדרו ברבוסה, בוריס דיאו או ראג'ה בל), אלא מספר שתיים קלאסי. מרכוס בנקס, מבחינתו, יקבל תוספת משמעותית של דקות משחק, והזדמנות רצינית להיות גארד פותח. מה שלא ממש קורה כשבקבוצה שלך משחק נאש.

עכשיו לפיניקס. הדיבורים על אובדן הקונספציה והזהות הקבוצתית הינם לדעתי, איך לומר במלה אחת - עדינה, דיפלומטית וממצה כאחד - בולשיט. ראשית, אנחנו כאן כדי לזכות בתחרות מלכת היופי והסטייל של הליגה, או כדי לקחת אליפות? שנית, ברור שמשחק עם שאקיל הוא לא בדיוק משחק בלי שאקיל, אבל האיש לא יהיה על המגרש 45 דקות. גם לא 40 ולדעתי אפילו לא 30. כך שמצד אחד - לא יחסרו לנאש ולחברים הזדמנויות להגביר שוב ל-200 קמ"ש, ומצד שני תהיה להם גם האופציה לבנות התקפה בעזרת הביג-מן בה"א הידיעה, כשאמרה סטודמאייר זז לעמדה המועדפת עליו כמספר ארבע, וכל האחרים מקבלים קצת יותר אור יום לאור העובדה שההגנות שממול לא יוכלו להתעלם מעצם נוכחותו של או'ניל.

אה כן, אמרתי הביג-מן בה"א הידיעה. גם התכוונתי לזה. לא, אין לי חום. עזבו רגע את הנתונים הסטטיסטיים לאורך השנים, את ארבע טבעות האליפות, את הניסיון, הכריזמה, המנהיגות והיכולת להסתכל עליך במבט כזה, שיגרום לך להעדיף עקירת שבע שיניים פלוס שלושה טיפולי שורש בלי הרדמה מאשר לעצבן את המפלץ. אני מדבר על הדרייב.

לא שאני פסיכולוג או משהו, אבל כמי שעוקב באדיקות אחרי שאקיל מאז יומו הראשון בליגה, נראה לי שלפני הכל - האיש חי מדרייב אחד למשהו. זה התחיל מהרצון לבסס את עצמו כמה שיותר מהר כאחד הגדולים וללכת עד הסוף עם אורלנדו (הצליח באחת משתיים מהשדה. על עונשין אין מה לדבר, כמובן). אחר כך באה ההחלטה שלא חשוב איפה ואיך, הוא חייב טבעת. אחרי שהראשונה הושגה, באה ההצהרה על הכוונה לבסס דיינסטי עם הלייקרס. חלפו שנתיים ועוד 'וי' סומן.

או אז התפוצץ העימות המפורסם עם בראיינט, ואיתו הדרייב לעשות את זה במקום אחר, בלי קובי. לקח שנתיים נוספות, וגם משימה זו הוכתרה בהצלחה. אולם מיד אחריה, ואולי דווקא בגלל שעמד גם באתגר של עמידה בהתחייבות שנתן כבר ביומו הראשון במיאמי - החלה הדעיכה. נכון, זה לא קרה רק בגללו, אבל הוא כבר לא היה בדיוק הוא, ולי יש תחושה שלאפקט הפסיכולוגי היה בכך תפקיד מרכזי. הוא ניסה, בהחלט שניסה, אבל הקילר-אינסטינקט בלט בהיעדרו, כמו גם המאמץ האמיתי להחלים כמה שיותר מהר מכל פציעה ולחזור לדרוס על הפרקט.

ועכשיו הגיע הטרייד לסאנס, ועימו מיליוני ההספדים והקטילות על הטעות של פיניקס, ועל איך ששאק יתקע להם את המשחק יאדה-יאדה-יאדה. בלי להיות איתו באותו חדר, או אפילו באותה יבשת - אין לי ספק שאו'ניל שמע וקרא כמעט כל מלה, ולאט-לאט, או מהר-מהר, שוב הולך ונבנה אצלו הרצון האדיר להראות לכולם מאיזה פיברגלאס מכינים לוחות סלים.

"אני לא אאכזב אותך", היתה השורה התחתונה, ואולי היחידה, בשיחת הטלפון שקיים שאק עם סטיב נאש מיד לאחר שהטרייד הפך לעובדה קיימת. לו אני טים דאנקן, קובי בראיינט, קווין גארנט, דירק נוביצקי או כל מי שזה לא יהיה בכל קבוצה אחרת בליגה, לא הייתי מזלזל באמירה הזו. ממש לא. ההרגשה שלי, שאין לי שום בעיה להודות שחלק גדול ממנה מורכב ממשאלת לב, היא שהדיזל מצא את הדרייב הבא שלו. אם אכן זה המקרה, ואם יצליח האיש עד סוף הפלייאוף לשמור על עצמו שלם, לשם שינוי - גדולים הסיכויים לא רק ששאקיל יהפוך לשחקן הראשון בהיסטוריה המגיע לגמר ה-NBA עם ארבע קבוצות שונות, אלא גם שהאליפות תנחת סוף סוף במדבריות אריזונה. לא יודע מה איתכם, אני בעד.