הנה כמה הערות לסדר היום היישר מהלשכה הנשיאותית, בלי שום סדר הגיוני או מכנה משותף.

32 נקודות של רודי פרננדס בגמר נגד טאו ויטוריה הביאו את הגביע הספרדי לחובנטוד. פרננדס הוא כנראה האירופי הטוב ביותר שמסתובב כיום ביבשת, מאלה שעדיין לא שיחקו ב-NBA. ואני שואל: איפה היה מאמן נבחרת ספרד בגמר נגד רוסיה בספטמבר, ואיך לא קרא את המפה? איך הוא לא הבין שיש לו בידיים מישהו שיכול לשנות משחקים, להכניס מהירות, להוציא את ספרד מהשטאנץ של עוד כדור פנימה לגאסול, ועוד אחד ועוד אחד. קצת כמו מכבי ת"א לפייזר בגמר הגביע נגד ירושלים.

לא נרגעתי עדיין מהמשחק ההוא. דייויד בלאט, הלוא הוא מאמננו הגולה, יצא אמנם מאוד גדול אז, אבל זה היה כמו גזל, כמו גניבה. חבורה של מפגרים, הספרדים האלה. לפספס כזו הזדמנות? מדהים.

וזה לא חריג, למען האמת. תראו מה קרה בגביעים האירופיים: מכבי ת"א הפסידה גמר באולם הביתי, בולוניה הפסידה בבית, טאו ויטוריה הפסידה בבית. לכאורה, היית רוצה לקיים משחק גמר על תואר באולם שבו הקבוצה מתאמנת וחיה ביומיום. אבל ברגע אמת הלחץ מכריע ויוצא עשן מהאוזניים.

הלאה.

את רמי ויץ אתם מכירים? יפה. הוא מקפיד לרשום את שמו עם י' אחת, אז לא טעות, אוקיי? אין לי שום בעיה איתו, עם הסגנון שלו, הרקע שלו, הקול שלו, הוא לא מפריע לי לחיות ואני לא מפריע לו. רק בקשה אחת יש לי: בשפת הביפ יש קבוצה אחת קוראים לה בני יהודה.

גם לה אתה קורא 'יהודה', כמו שלבני השרון אתה קורא 'השרון'? צא מהשטות הזו כבר.

הלאה.

את רון קופמן אתם מכירים? יפה. האיש קיבל תוכנית טלוויזיה בצלמו ודמותו וכמעט שינה את שמו בתעודת הזהות לקוף. זה יושב טוב על הדמות. למדנו לחבב, או לא, את קופמן הנוהם, הנושך, הסונט, הנובח, המתנפל והצועק ויורה ושולף ביציע העיתונות ביטויים ססגוניים כמו כלומה ומאומה והויה פראנויה.

אבל מה, מרוב שלא היינו מוכנים זה קרה פתאום: אויה ואבויה!

הקוף יושב באיצטד רמת השרון כחלק משידור הטניס בגביע דייויס, והנה הוא חביב למראה, עם כובע מצחייה גדול שמגן על קרחתו לבל תישרף, ואחרי המשחק מחליק כאפות עם יוני ארליך (עם אנדי רם לא יצא לו, הוא היה עסוק בלנשק את מירי נבו).

הלו, קוף, זה מקלקל את הדמות. מה זה הפוצי-מוצי והקירבה המיותרת הזו לספורטאים? אתה אמור להיות בהמי, או לפחות זועף תמידית.

הלאה.

יושב מאמננו הלאומי אחרי המשחק נגד ר"ג אתמול (היה משחק?), וניגש להתראיין בסיום. הוא יושב על כסא הבארים הלא נוח (תהרגו אותי, לא מבין איך הם יושבים על זה. גיא זוהר, למשל בתוכנית שלו בערוץ 10. כל כך לא נוח, יא אולוהים), ומתחיל לענות במתינות.

שלח דוחף, שרף עונה. שלח עוד קצת, ושרף עוד קצת. בסוף זה בא: פרץ מלים רגשני, עמוק, כואב, מבפנים. האיש יורה, מנומק יותר, מנומק פחות, מפתיע פה באיזה בדל אינפורמציה טרי, מרביץ שם באיזו אבחנה שעוד לא שמענו.

שלא לדבר על הצילום הגדול ביום ששי בעיתון של המדינה. מאמננו הלאומי נראה שם בקפיצה לרוחק, כאילו הוא רכוב על מטאטא ופרצופו זועם. בחיי, זה היה מסוג הצילומים האלה שהכיתוב שלהם אומר ככה: המאמן צביקה שרף יצא לטיול שמיימי על המטאטא הפרטי שלו, אבל אוי ואבויה, ילדים: פתאום המטאטא נעלם ושרף נשאר באוויר. עזרו לו למצוא את המטאטא, כדי שיוכל לחזור בשלום הביתה.

זה היה צילום ענק.

בעצם, אין כמעט צילום של שרף שהוא לא ענק.

ואני אומר בפעם האלף, במיוחד אחרי ההפסד לירושלים: מאמננו, עזוב אותך מכדורסל פרקטי על המגרש. רד מענייני השופטים. בשביל מה אתה צריך את כל כאבי הלב האלה, שלוש משלוש נגד הפועל ירושלים בגמר גביע המדינה, נו, באמת. עזוב.

בוא, שב עימנו. אתה האיש הכי מעניין בספורט הישראלי. תן לנו קצת מדבריך, מדעותיך, יציע העיתונות נחלשה לאללה בלעדיך. חזור לכסא שם, באולפן, הוא אפילו יותר נוח מכסא הבארים הזה שהושיבו אותך עליו אחרי המשחק.

שנחתים עצומה לצורך העניין? יש מצב שהרבה אוהדי מכבי ת"א יקפצו עליה עכשיו וימהרו לחתום.