בראשון בערב צפיתי ב"ערב הכדורסל של ישראל" בערוץ הספורט. בעצם, אם לדייק מעט יותר, הצלחתי לשרוד משהו כמו 15-10 דקות של השידור המשולב. זה היה פרק הזמן הדרוש כדי להבין שכל שלושת המשחקים (מכבי ת"א - רמת גן, אשקלון - נהריה ובני השרון - גלבוע/עפולה) יהיו גארבג'-טיים ארוך ומייגע. במצב הדברים הזה, מצאתי את עצמי חושב פחות על השחקנים, המאמנים והאוהדים, ויותר על השדרים והפרשנים.

בעוונותיי, יצא לי לשדר לא מעט משחקים ברדיו ובטלוויזיה. על בסיס ניסיון זה, הרשו לי להעיד כי אין דבר נורא ומדכא לצוות שידור, מאשר משחקים כמו שלושת הנ"ל, שנגמרים פחות או יותר עם הג'אמפ, ולפעמים אפילו לפניו. כי על מה כבר יכולים לדבר רמי ויץ ועפר שלח, כשמכבי בורחת להפרש דו-ספרתי כבר אחרי שתי דקות? ומה יש להם לעשות החל מאמצע הרבע השני, אחרי שסיימו להעלות באוב את כל הנתונים הסטטיסטיים, ולהתייחס גם לגמר הגביע שהיה ולמשחק מול אולימפיאקוס שיהיה?

ומצבם של ויץ ושלח עוד היה טוב לעומת זה של רוני בראון (אשקלון) ושל רן מלובני (מטרוווסט). לויץ ולשלח היה לפחות פרטנר להעביר איתו את השיעמומון, בעוד בראון ומלובני נותרו לבדם במערכה נגד הניקור המאיים להשתלט עליהם, מייחלים לשווא לאיזושהי תפנית דרמטית שתוציא מהם את המיטב.

איזה הבדל בין מה שחוו כל הנ"ל, לבין מה שעבר על עמית הורסקי ואלי סהר בגמר הגביע. משחק על כל הקופה, דרמה ענקית, מהפך נדיר, ניצחון האנדרדוג - כל מה ששדר ופרשן יכולים ברוב המקרים רק לחלום עליו, הפך למציאות שהם עצמם זכו לדווח עליה לאומה ההמומה. לא משהו שקורה בכל שבוע, בכל חודש ואפילו בכל שנה. ככה זה: יום עסל, יום בסל. פעם תופסים משחק ענק ופעם עושים שמיניות כדי לא להירדם. הכל חוויות, כמו שאמרו אצלנו בטירונות.

אם כבר חוויות מעולם השידור החי, הנה אחת שרוב פרטיה זכורים לי במיוחד: הפעם הראשונה שלי באוויר. זה היה במסגרת "צעד וחצי" בגלי צה"ל. משה זמוש, העורך המיתולוגי של התכנית, היה זה שנתן לי את הצ'אנס. המקום: יקנעם, בימים שקדמו לאיחוד עם מגידו. האירוע: משחק במסגרת גביע המדינה נגד יריבה מהליגה הבכירה, שאני בוש ונכלם להגיד שכרגע תוקף אותי בלק-אאוט מוחלט לגבי זהותה. אולי זו היתה הפועל תל אביב, אולי הפועל חיפה ואולי בכלל מישהי אחרת. שערורייה שאני לא זוכר, אבל זה מה יש. מה שאני כן זוכר בוודאות הוא שיקנעם ניצחה במשחק בארבע הפרש, שזו היתה הפתעה גדולה וכמובן שמאוד התרגשתי.

הרבה מאוד משחקים נערכו במקביל באותו ערב, עובדה שגרמה לכך שלא לכל משחק נשלחו ניידת שידור ו/או טכנאים, והשדרים התבקשו לארגן לעצמם טלפון קווי או נייד. הגעתי לאולם מצויד בטלפון נייד של חבר למקרה חירום (הטלפון, לא החבר), אבל קיוויתי שיהיה במקום טלפון קווי. אז קיוויתי. לא היה. כלומר היה, אבל רק במשרד האולם ובלי חוט מאריך. הודעתי למערכת שאשדר דרך הנייד, וחיכיתי בהתרגשות לתחילת התכנית ולפעם הראשונה שהמגישים, אלי ישראלי ואיתן גרין, יעברו אליי.

כעשר דקות אחרי תחילת התכנית הגיע הרגע המיוחל, את מלותיו של אלי ישראלי אני זוכר כמעט אחת לאחת עד היום: "בוא נעבור עכשיו לאולם ביקנעם, שם מארחת הפועל המקומית מהליגה השנייה את... (סססס-אמ-אמ-אמק, מי זו היתה? לא זוכר. בחיי שאני לא זוכר. בהחלט בחו"כ. ואת זה אני אומר, לא ישראלי, כן? אל תשמיצו אותו שלא באשמתו) מהלאומית, ונאמר ערב טוב וברוך הבא למצטרף החדש לכוחותינו, שחר הרמלין".

כך הוא אמר, פלוס-מינוס, ואני, לא ברור איך ולמה, מתחיל לדווח בשיא הקוּליות, כאילו כבר 20 שנה אני במקצוע: אווירה, הרכבים, צופים, תוצאה ומזג אוויר. הכל טוב ויפה, אבל העניין הוא שאחרי משהו כמו 10 שניות קוטעים אותי מהאולפן ב"יש לנו כנראה בעיה טכנית עם הקו ליקנעם. נשוב לשם עוד מעט", ועוברים הלאה.

אז התברר הבּרוֹך. האולם ביקנעם נבנה על צלע של גבעה נישאה, כמו שאומרים, ובהיעדר התשתית הסלולרית של היום, כשבכל יישוב של 1,000 תושבים יש 5,000 אנטנות - אי אפשר היה ליצור קשר נורמלי עם המערכת. מה עושים? מתחיל לחפש זווית אחרת, נקודה שבה אפשר לקלוט ולשדר. עולה ליציע, יורד אל מתחת לסל, זז לכאן, הולך לשם - וכלום. שום דבר לא עוזר. המשחק מתקדם, הופך לצמוד ומותח, אני מת לספר על כך לאומה, המשפחה בכל רחבי הארץ דבוקה לרדיו ומחכה לשמוע את הפרמיירה, אבל קשר לתחנה ביפו אַיִן. באסה של החיים.

ופתאום, נס בעיירה. עקב החום המעיק באולם הלא ממוזג - החליטו אנשי יקנעם לפתוח את הדלת הצדדית, על מנת שתיכנס קצת בריזה מהעמק. אצתי-רצתי אל הדלת הפתוחה, ולמרבה השמחה גיליתי שאם אני מתרחק ממנה כחמישה מטר, אני עדיין רואה כמחצית מהמגרש אבל חשוב מזה - שומעים גם שומעים אותי במערכת.

וכך, ממש כך, שודר סופו הצמוד של המשחק חי וישיר: סחבק עומד מחוץ לאולם, מדווח על מה שמתרחש במחצית המגרש אותה הוא רואה, וכשהכדור עובר למחצית המגרש השנייה, הוא מבצע ספרינט לדלת, קולט מה שקולט, טס אחורה ומדווח וחוזר חלילה. שתי דקות ומשהו שנראו כמו נצח, אבל עברו בשלום. עובדה.

"מה אתה מתלונן?", סיכם את העניין טוב מכולם אחד מחבריי הטובים, "מה חשבת, להצטרף לשורות הצבא ולא לעשות קצת טירונות?". צודק כמובן, ולכן - לזכר אותו שידור בכורה חצי-מחתרתי, למען כל מי שעבר חוויות דומות, וגם עבור החיילים, אנשי כוחות הביטחון וכל מי שאוהב מוסיקה - נמהר ונקדיש את "In The Army Now" המופתי של סטטוס קוו משנת 1986, שלגמרי במקרה היתה השנה בה דווקא השתחררתי מצה"ל, אבל זה כבר באמת סיפור אחר. הנה הוא כאן, אל תחמיצו.

shaharhermelin@gmail.com