צפיתי, כמעט במלואם, בשלושת משחקיה האחרונים של הפועל ירושלים - בגמר גביע המדינה, בשבוע שעבר בחולון וביום ראשון האחרון מול מכבי תל אביב, והיה לי קשה לנער מעליי תחושה מאוד מוזרה שאפפה אותי במהלך חלקים לא מעטים מהשידורים, לפיה יותר מדי אנשים בקבוצה הזו מרגישים שלאחר הזכייה בגביע - הם את שלהם כבר עשו העונה.

לא דיברתי בנושא עם דן שמיר, או עם דני קליין, או עם כל מי שזה לא יהיה מקרב השחקנים, צוות האימון, ההנהלה או אפילו האוהדים. אפילו לא נכחתי אישית באולמות כדי לנסות ולגשש מקרוב אחר העובדות בשטח. סתם ככה - דרך מסך הטלוויזיה, עקב כל מיני מהלכים שקרו על הפרקט וכל מיני קלוז-אפים שהגישו המצלמות - עלתה והתחזקה בי התחושה הזו.

זו לא רק הזכייה עצמה. הדרך בה היא הושגה, הניצחון על היריב השנוא מכל ועוד במגרשו הביתי, העובדה שמדובר בגביע שני ברציפות וכן הלאה - כל אלה, אני חושש, יושבים לחלק מאנשי הקבוצה כל כך טוב ומבוסס בתת ההכרה, עד שהם משתלטים לחלוטין על כל התדרים בין המוח לשאר חלקי הגוף, ומשדרים להם משהו בסגנון: "דחילק, יש לנו כבר תואר אחד העונה. לא צריך להגזים בדרישות מאיתנו, אה?".

כמובן שיש מצב, ואפילו סיכוי גדול, שאני טועה לחלוטין. שמדובר בדימיונות שווא שאין להם שום אחיזה במציאות, ושלמעשה ההפך הוא הנכון - הזכייה בגביע רק הגבירה אצל החברים ממלחה את התיאבון ואת הרצון לזכות בתארים נוספים. אבל מה לעשות שקשה לי למצוא הסבר טוב מזה למה שראיתי מול חולון ומכבי?

בסדר, אז טימי באוורס לא שיחק מול מכבי מסיבות מובנות (ומשמחות. מזל טוב!), וג'יימי ארנולד לא היה בחולון מסיבות פחות מובנות. כל אחד מהם שחקן סופר-חשוב ומרכזי במערך של שמיר, והיעדרותו מהווה מכה מקצועית לא קטנה. רשמנו לפנינו. סו וואט? האם זו לבדה סיבה מספקת לשתי התבוסות? האם די בכך כדי להצדיק, או לפחות להסביר, את ההתפרקות המוחלטת של הירושלמים בשלהי שני המשחקים? לא נראה לי.

יודעים מה? למרות שמדובר בקבוצה מקצוענית, שזה ממש לא אמור לקרות לה ויהיו הנסיבות אשר יהיו, את ההופעה העלובה בחולון אני עוד מוכן להעביר איכשהו. ירושלים הגיעה למשחק הזה בסך הכל ארבעה ימים אחרי הגמר, אחרי מי יודע כמה לילות לבנים, מסיבות, חגיגות, אלכוהול, קבלות פנים, שיחות טלפון מראש הממשלה, מהנשיא, מארקדי גאיידמק ומשגריר מיקרונזיה וכבר אמרנו שבלי ארנולד. שוב, לקבוצה מקצוענית זה לא אמור לקרות, אבל יאללה בסדר. נגיד. מה בדיוק היה העניין הזה מול מכבי?

לא שלא היו אנרגיות אדומות באולם. היו גם היו. הקהל נתן את שלו בגדול, וגם השחקנים הראו שהם רוצים. לפחות עד שלב מסוים. אבל עם כל הכבוד למכבי מצד אחד, וכל ההבנה למגבלות שיש לדן שמיר מצד שני, אין סיבה בעולם שהצהובים ייקחו יותר מ-20 ריבאונדים בהתקפה, יטיילו עד לטבעת מתי שבא להם או יקבלו כל פעם שתיים עד ארבע שניות לעמוד ולכוון מבחוץ.

אי אפשר לתרץ את ההגנה הלא קיימת של ירושלים ואת ההתפרקות שלה רק בעייפות ובהיעדר עומק על הספסל. חלק גדול מזה נמצא בראש של השחקנים, ולעניות דעתי הלא קובעת - אחרי הזכייה בגביע לחלקם ירד קצת, או קצת יותר, הדרייב לניצחון בכל מחיר ולמרדף אחרי התואר הבא.

אם אכן זה המצב, חייבים בירושלים לעשות משהו שרבים מאנשיהם ומאוהדיהם לא אוהבים: לקחת דוגמה ממכבי. נכון שלאף קבוצה בארץ אין, וככל הנראה לעולם לא תהיה, דרך להשתוות למכבים בכמות התארים ורצף הזכיות בהם, או אפילו להתקרב אליה מבחינת התחושה שאליפויות וגביעים הם עניין שבשגרה, אבל העיקרון חייב להיות זהה: כבשנו פסגה אחת, שמחנו קצת, חגגנו טיפה ונקסט - לפסגה הבאה.

בדיוק כמו ששנייה וחצי אחרי הניצחון הקשה והחשוב בפיראוס, ולמרות הפגיעה המוראלית שגרמו הפציעות של וויצ'יץ' ופייזר, כבר היו שרף ושחקניו מפוקסים לחלוטין על ניצחון במלחה, וחצי שנייה אחרי שגם זה הושג הם כבר נעולים על קובנה - כך חייבים להרגיש ולנהוג השחקנים של שמיר. כל ניצחון, כל הישג וכל תואר הם רק מקפצות בדרך לניצחונות, להישגים ולתארים הבאים. נקודה.

הנה, כבר הערב יש להם צ'אנס מצוין להוכיח לי (שוב) שאין לי מושג על מה אני מדבר, ושהדרייב שלהם חי, קיים ואף בועט. יתכבדו, יעלו בשיא הריכוז והמוטיבציה ויתנו בראש לאדונים הנכבדים ארגין עתמאן, פרסטון שאמפרט, קאיה פקר, כריסטיאן דלמאו, סנדרו ניצ'ביץ' ושאר חבריהם הבשיקטאשים. נשמח לעקוב ולדווח.

shaharhermelin@gmail.com