תחושת בטן עמומה שאינה קובעת דבר אומרת לי, שמכבי ת"א עומדת להפסיד בקובנה. אפשר לשטוח הסברים מקצועיים יותר ומקצועיים פחות, אבל עם תחושות בטן לא מתווכחים. זה מה יש וזהו זה.

בגדול, התחושה נבנית על הרצף הארוך במיוחד שעשה מאמננו הלאומי, בעברו הקרוב מנכ"ל מכבי ת"א, עם הקבוצה הזו כמאמן. כבר הפסקתי לספור את הניצחונות הרצופים בכל המסגרות, אבל ברור לי שיש בוודאות יותר מעשרה. אולי אפילו באזור ה-15.

ואם משהו נראה לכם מוזר, אתם לגמרי צודקים. לצורך העניין, אני לא לוקח בחשבון את ההפסד להפועל ירושלים בגמר הגביע. זאת אומרת, מבחינת ירושלים זהו כל עולמם ותואר גדול ואדיר ונאה כרפאל, וכל זה נכון. אבל מבחינת רצף בחייה של קבוצה, אני לא לגמרי משוכנע שמכבי ת"א מתייחסת להפסד הזה כאל הפסד שקורה. הפסד שקרה.

זה לא היה משחק רגיל או סטנדרטי. זה היה הפסד חריג, לא נורמלי, נדיר, אם כי כזה שיצר אפקט של משהו כמו שלושה הפסדים רצופים לפחות וכמעט משבר. זה היה הרבה יותר מסתם סנסציה. אבל מעבר לפן המוראלי-מנטאלי ובאופן מוזר, אני מרגיש שהוא לא גרם למכבי ת"א להאמין או לחוש שרצף ההפסדים שלה נפגע, נעצר או שהיא קבוצה פחות טובה מאותו רגע והלאה. אם לדמות למשהו מעולם המושגים היומיומי: כן, היתה תאונה והפח נפגע חזק, אבל השאסי שרד ויצא בשלום מהאירוע.

ומכאן ההסתמכות שלי על מה שעומד לקרות בקובנה. מעבר לזה שז'לגיריס היא קבוצה טובה בכלל וקבוצת בית חזקה בפרט, יש לפעמים רגעים בחיי קבוצה שבהם הפנצ'ר אמור להגיע, כי יותר מדי דברים טובים קורים ברצף.

בסופו של דבר, מכבי ת"א עברה שני מבחני חוץ באווירה עוינת בהצלחה. היתה במשחקים נגד אולימפיאקוס ונגד הפועל ירושלים תחושה של התגייסות כללית של כל המערכת למען שיקום הכבוד הפגוע בעקבות אירועי הגמר, ולא פחות מזה החזרת הקבוצה לפסים רגילים של ניצחונות. המטרה היתה לשכוח ומהר. זה הושג. ועוד באופן שגרם לצופה מהצד להרגיש איזושהי תחושת רעננות מסוימת במכבי ת"א. אמביציה יוצאת דופן. גם הפציעה של מרקוס פייזר עזרה לשחקנים לחדד את החושים לקראת המטרות שבדרך.

מעבר לזה, שלהשיג שלושה ניצחונות חוץ רצופים זה עסק לא פשוט, המשחק בקובנה מצטייר כמו נקודה בזמן שאפשר למעוד בה. אפשר להפסיד בה. אולי אפילו מובן מאליו. מין משחק שתקוע אחרי שני ניצחונות חשובים ולפני משחק גדול במיוחד נגד ריאל מדריד בשבוע הבא בתל-אביב.

יהיה נכון להגיד שבמקומות כאלה נמדדת קבוצה גדולה, אבל באותה מידה לציין שגם גדולות נופלות לפעמים בנקודות הזמן האלה של בין לבין. זה קצת כמו אזור בין ערביים. לכמה דקות לא שמת לב, לא הבנת איפה אתה או נרגעת קצת יותר מדי, והלך המשחק.

זה מה שאני מרגיש לגבי המשחק בקובנה.

זה לא אומר שזה מה שיקרה.

אם כי כאן אולי המקום להציץ בטבלת הטיפים של שוטה הנבואה ולגלות, שגם הוא ממליץ ללכת הפעם נגד מכבי ת"א.

אם נחיה גם נראה.

בהזדמנות זו תרשו לי להכין אתכם מראש לגיא פניני הסלובני של ז'לגיריס, הלוא הוא גוראן יוראק האגדי, שכבר נגח במכבי ת"א פעם או פעמיים בכל מיני נובו מסטו, לאשקו או לובליאנה, או מה שזה היה. מרפקן בכיר הוא יוראק, ויש להניח שבתום אימון הערב ניגש למאמן הליטאי ובפיו הצעה: 'את מי להוציא משיווי משקל, קואץ', את מוריס או את באטיסטה? אמור לי מה דחוף בעיניך יותר ואמלא את מבוקשך'.

יש משהו בקובנה שמזכיר לי את כל הלובליאנות האלה. אולי כי הם ירוקים כמותם, אולי משהו במבנה האולם, ואולי בתחושה העליונות של מכבי ת"א כשהיא מגיעה למקומות קטנים יחסית, ובסופו של דבר מתקשה לצאת מהם בשלום.

ואם יוראק הוא אחד המכנים המשותפים לכל הפגעים האלה, אז כדאי מאוד להיזהר הפעם. לא רק ממנו. גם ממה שאומרת הבטן.

אם זה היה אוברדוביץ' על הקווים, כבר היו ממציאים כאן תיאוריות לפיהן הוא מנסה להפסיד משחק, כדי להביא את השחקנים שלו במצב היכון ובדריכות מלאה לקראת המשחק הגדול בשבוע הבא.

אבל זהו מאמננו, מאמננו הלאומי. האם גם בו החלו לעבור מחשבות חטא שכאלה, בעניין משחקים שמותר להפסיד למען יבוא הניצחון ברגעים הקריטיים ביותר?

ספקות.

ספקות אטיל בכך.

ובכל מקרה, הגיע הזמן להפסד של מכבי ת"א במשחק רגיל. הגיע גם זמן הטרוניות שאמורות "להוכיח" שחסרונו של פייזר אכן עלול, אם וכאשר ואולי, להשפיע ממשית ולהקשות על חייה של מכבי ת"א בהמשך הדרך.

אם אני קורא את כל זה נכון, קובנה כבר תדאג לעניינים.

ואם לא?

נשכח כולנו את האייטמון הזה ונמשיך להתייחס לכדורסלע-האתר כאל גורם מנצח, בדיוק כמו שעשתה מכבי ת"א לערב גמר הגביע שלה.

ועד שיגיע המשחק, קחו את סיכום המחזור בליגת חרטאבונה מהאולפן של ONE.

שלומות ונצורות בשלב זה.