מכבי תל אביב חזרה מקובנה איפה שהוא בבוקר יום שישי. לא יודע אם זה היה בארבע בבוקר, בחמש, בשש או דווקא בשבע, אבל בטוח שזה היה אחרי עוד לילה מועט-שינה (עקב הטיסה מיד לאחר המשחק), וגם אין ספק שמצב הרוח של אנשי הקבוצה לא היה מהמרוממים לאור תוצאת המשחק.

כמנהגם, חיכו לקבוצה בשדה התעופה אי אלה עיתונאים, שביקשו לשמוע מהמאמנים ומהשחקנים התייחסות לתבוסה בקובנה. שארפ אמר שני משפטים וחצי, בלות'נטאל זרק שלושה וזהו, פחות או יותר. אם להסתמך על הדיווחים מנתב"ג, צביקה שרף סירב להתראיין, ועל פי כל מיני תגובות ששמעתי וקראתי - יש לא מעט אנשים ששתיקתו של המאמן מאוד הרגיזה אותם. הקו הכללי של המגיבים הללו היה "רק אחרי ניצחונות נאה לו לדבר?" וכאלה.

למרות שמעולם לא נמניתי על חסידיו הגדולים של שרף, בנקודה הספציפית הזו אני דווקא לגמרי איתו. עם כל הכבוד לחופש העיתונות, לזה שהכתבים רק עושים את עבודתם, לזכות הציבור לדעת בלה-בלה-בלה - יש גבול למה שספורטאים יכולים וצריכים לסבול בנושא הזה.

העלייה הדרמטית שחלה בשנים האחרונות במספר כלי התקשורת בארץ, והתחרות הפסיכוטית ביניהם על כל קורא / צופה / מאזין, על כל פיפס ועל כל "פרסום ראשון", עברה מזמן את תחום הטעם הטוב, גם מבחינתי כצרכן ובוודאי שמבחינת המרואיינים עצמם.

כיום, מבקשת התקשורת את התייחסותם של שרף ושחקניו, כמו גם של אנשי כל הקבוצות האחרות - אם כי אצל מכבי זה נעשה במינון הרבה יותר גבוה, לאור היותה של מכבי מי שהיא - כמעט 24 שעות ביממה: לפני האימון, אחרי האימון, לפני המשחק, אחרי המשחק, בבוקר עם פינות הספורט בגלי צה"ל וברשת ב', לאורך היום באתרי האינטרנט, בערב עם חדשות הספורט והמוני תכניות הספורט ברדיו האזורי, וכמובן שכל נציגי העיתונות הכתובה רוצים גם הם את שלהם וכן הלאה וכן הלאה.

מה שיוצא, הוא חזרה אינסופית של קלישאות ותגובות, שמצד אחד עולה על עצביו גם של המנוסה והסבלני שבמרואיינים, ומצד שני מסוגלת לעייף גם את האדוק שבצרכני התקשורת. איך אומר שייקה במערכון הגששי המיתולוגי "הגל הקל": "אתם תמיד שואלים אותן שאלות, הם עונים אותן תשובות. מה יש כאן להבין?". באמת מה?

מצטער, לא קונה את מנטרת "חובתנו לשאול וחובתם לענות". כלומר, ברור שחובת העיתונאים לשאול וחובת אנשי הקבוצה לענות, אבל בצורה מסודרת ובמועדים קבועים, כמו שזה נהוג במקומות מתוקנים. עשר דקות לפני תחילת אימון ו/או בסיומו, מסיבת עיתונאים לפני משחק, מסיבת עיתונאים אחרי משחק, רבע שעה או עשרים דקות בחדר ההלבשה אחרי משחק וזהו, פלוס-מינוס.

מה כבר יכול היה שרף לומר בבוקר שישי בנתב"ג, שלא אמר מיד בתום המשחק לכל עיתונאי שפנה אליו, ושלא יאמר באימון הבא של מכבי? האם באמת האמין או ציפה מישהו ממקבלי הפנים שבעיתונאים לשמוע משהו אחר פרט ל"לא היו לנו תשובות במחצית השנייה, אבל בשום מצב לא צריך להגיע להתפרקות כזו. נצטרך לבדוק מה קרה כדי שזה לא יקרה שוב וברור שהמשחק הקרוב מול ריאל הוא קריטי" או משהו כזה? למה לא לתת לבנאדם להגיע הביתה ולנוח קצת לפני שממילא הוא יידרש לעוד ראיון ועוד ציטוטים?

כמובן שהתקשורת היא לא האשמה היחידה במצב. גם במכבי וגם בקבוצות אחרות אין כמעט מי שלא משתף פעולה עם הרוטינה הזו. אי לכך ובהתאם לזאת, קשה לי לומר שיש להם זכות לבוא בטענות לעיתונאים. אבל כשכבר נוצר מצב בו מישהו מסרב לדבר שלא במועדים ה"נורמליים" (לפחות לעניות דעתי הלא קובעת) - אני תמיד בעדו, ולו מתוך תקווה שאולי פעם, אחרי שנעשה סדר בכל הדברים הגדולים העומדים על סדר יומנו הלאומי, נהיה אומה מסודרת גם מהבחינה הזו. שיתנו להם קצת שקט, שיתנו להם.

ומשהו אחר לגמרי

ביום חמישי יצא לי לצפות בכמה דקות ממשחק הכדורסל-נכים בין ישראל לאנגליה. מעבר להערכה האדירה שאני חש לכל העוסקים בענף ולקשיים הפיזיים עימם הם מתמודדים במיומנות מדהימה (נסו פעם לשחק שלוש דקות כשאתם ישובים על כסא גלגלים) - מצאתי את עצמי חושב על משהו אחר לגמרי - על מוקדמות היורובאסקט של הנבחרת הבכירה שלנו.

למה? כי אם הרמה של נבחרת אנגליה עומדת ביחס ישר לזו של נבחרת הנכים שלה, יכול להיות שבקיץ הקרוב נגלה פתאום שהבעיה העיקרית של הנבחרת שלנו לא תהיה דווקא בוסניה או צ'כיה. מאוד יכול להיות.

shaharhermelin@gmail.com