אצלנו בבית קמים די מוקדם בבוקר. שילוב של הרגל מגונה מצד אחד, ומצד שני אילוצים של היערכות ליציאה לעבודה והכנת הנסיכות לבית הספר ולגן. בימים כתיקונם, מעדיפה נסיכה ב' לקבל את בקבוק הבוקר שלה תוך שהיא צופה בערוץ "בייבי" (אין, אין על הערוץ הזה. יוענק לאלתר פרס ישראל למי שהמציא אותו), אולם ביום שני בבוקר היא נאלצה לחכות טיפה, כדי שאבא שלה יספיק לצפות בעשר הדקות האחרונות של טקס האוסקר, אפילו שלמרבה ההפתעה לא היה מדובר הפעם באוסקר שמידט.

לפי אווירת הנכאים הקלילה שריחפה בחלל האולפן הישראלי, הבנתי מיד ש"בופור" לא זכה (אני דווקא כן, אגב, בהתערבות עם חבר שסירב להבין כי אין מצב שסרט על מלחמת לבנון ינצח סרט על מלחמת העולם השנייה), אבל לעומת זאת הספקתי לראות בשידור חי וישיר איך משחקים אותה בגדול האחים כהן וסרטם "ארץ קשוחה", או בשמו המקורי "No country for Old Men".

לא צפיתי באף אחד מהסרטים שהיו מועמדים לאוסקר, אבל כמדי שנה - הקדשתי שניות ספורות לשמוח בשמחתם של הזוכים. המלכה-האם, לעומת זאת, שמחה הרבה פחות. לא כי היא היתה בעד סרט אחר, אלא משום שהשם "לא ארץ לזקנים" הזכיר לה את מה שהיא מנסה יותר מכל לשכוח בחודשים האחרונים - שבקרוב מאוד ימלאו לה 40 אביבים.

אי לכך ובהתאם לזאת, וגם לאור העובדה שיש לי עליה פור של שלוש שנים, מיהרתי להזכיר לה שאין שום משמעות למה שרשום בתעודת הלידה, שהיא נמצאת במלוא פריחתה ושגשוגה וכו' וכו', אולם במקביל - חשבתי על כך שכבר מזמן רציתי לבדוק מה נעשה במקום שהוא דווקא כן ארץ לזקנים, לפחות במונחי כדורסל - הלא היא הליגה הלאומית.

בכל ליגה ובכל מפעל ניתן למצוא את הוותיקים, המצטופפים משני צדדיו של קו 35 השנים, ולפעמים אף מביטים עליו די מלמעלה. אבל היום בא לי להתמקד דווקא בליגה הלאומית, שהיא באמת יופי של ארץ, המאפשרת בו זמנית לישראלים צעירים רבים לצבור דקות וניסיון לקראת השתלבות אפשרית בליגת העל (או סתם להיות ראש לשועלים ולא זנב לאריות), ולקשישים שבחבורה לתת עוד כמה וכמה שנים טובות ופוריות, ולפעמים אף מרשימות ומצוינות.

על מנת לקבל מושג מדויק יותר, אצתי-רצתי אל האתר המופלא "ספסל", ובזכות עבודת הנמלים של שלומי פרי ואנשיו גיליתי בתוך שניות כמה טובה היא ארץ הלאומית עבור מספר רב של סוסים ותיקים, שלא רק ממשיכים לקבל הצעות עבודה סבירות, ולפעמים גם למעלה מסבירות, אלא מרימים תרומה של ממש לקבוצותיהם.

ראש וראשון, מכל בחינה שהיא, הוא כמובן סטנלי ברנדי - האגדה, האיש ושן הזהב - שבגיל 40 פלוס דופק בכל שבוע במדי הפועל נצרת עילית ממוצעים של 22.3 נקודות, 12.7 ריבאונדים ו-1.5 חסימות למשחק. מספרים אותם ניתן להיטיב ולסכם במלה אחת: אנבליוויבאל.

אבל לא רק ברנדי בעניין. ממש לא. הנה דיימון פטרסון, שממש כמו המלכה-האם יהיה אף הוא בן 40 השנה, תורם לאליצור רמלה 19.6 נקודות ו-11.8 ריבאונדים כאילו כלום. משה ברנר, בן 37, מעשיר את גבעת שמואל ב-16.8 נקודות (לא בדקתי, אבל מן הסתם לפחות חציין מגיע בצ'אקות המפורסמות מחוץ לקשת השלוש) ובחמישה ריבאונדים תמימים למשחק, בעוד דיון תומאס, בן אותו שנתון, מספק 11.6 נקודות ו-5.6 ריבאונדים משלו בחיפה, וגם זה לא רע בכלל.

פפי תורג'מן הנצחי, אף הוא בן 37, מאוד נהנה מהחיים במכבי הוד השרון, ואחרי פתיחה ככה-ככה כבר הספיק להוריד 23 נקודות על הראש של אותה נצרת עילית ואותו סטנלי ברנדי. לא איתרתי את ממוצעיו המדויקים, אבל אין ספק שהאיש עדיין פוגע וזה יפה עד מאוד.

הלאה. אנדריי זלינבבא, כבר בן 36, קולע עבור אליצור יבנה 12.9 וקוטף כמעט שישה ריבאונדים. ראוי ביותר, לעניות דעתי הלא קובעת. פביאן ליפרמן, אמנם צעיר בשלוש שנים אבל גם הוא ותיק ומנוסה, תורם לאותה קבוצה ממש 14.4 נקודות ו-למעלה מחמישה אסיסטים.

מי עוד כאן? מייק קינג מבאר שבע, בן 34, עם 22.4 נקודות ו-10.8 אסיסטים. אילן ברקוביץ', חברו לקבוצה וצעיר רק בשנה, נותן 12.8 נקודות, 7.6 אסיסטים ואף 3.9 ריבאונדים. דרור כהן, האיש וההטעיות בצבע, כבר בן 34 אבל 11.5 נקודות למשחק עדיין יש לו בגבעה, ועוד לא אמרנו כלום על ההגנה, הניסיון והנשמה.

גם את גיא קנטור לא נשכח. אף הוא בן 34, כלומר כבר מזמן לא ילד, אבל בהוד השרון מאוד נהנים מ-16.1 הנקודות שלו, כמו גם מ-4.8 אסיסטים ו-3.4 ריבאונדים לערב. יריב רוקני בן ה-33 (מה 33? האיש מסתובב בליגות האלו 25 שנה לפחות, לא?) הוא אחד מעמודי התווך של בית"ר בנימינה, עם 14.7 נקודות ו-12.5 ריבאונדים, בעוד אורי כהן מינץ, שכבר סגר 34 וחצי, קולע מדי ערב 13.3 עבור אליצור קרית אתא.

והרשימה נמשכת ונמשכת, אבל הפרינציפ ברור. אכן ארץ נהדרת היא הליגה הלאומית, המאפשרת לטובי קשישיה והפנסיונרים-שבדרך לא רק להתפרנס, אלא אף להזדקן בכבוד רב. ממש חיים בסרט. לכבודם, ולכבוד כל הזקנים המנוסים ו/או החכמים בכל הליגות והמפעלים השונים בארץ ובעולם, הנה "Old and Wise" המופלא של אלאן פארסונס פרוג'קט, לטעמי אחד השירים היפים ביותר שנכתבו אי פעם. היידה, גיל הזהב, היידה-היידה-היידה!

shaharhermelin@gmail.com