אחחחח, בא לציון גואל. איך, איך לא ידעתם שהאיש בצילום הוא ג'ו בראיינט האגדי, אבאל של קובי האגדי לא פחות ואף יותר?

יד על הלב, לא הופתעתי. בסופו של דבר, האיש מעולם לא שיחק כאן וספק אם מישהו מגולשי האתר הזה ראה אותו משחק אי-פעם. שבוע שלם עבר ולא הגיעה אלי אף תשובה נכונה. היססנו, אני והבעלים של האתר, ופחות או יותר החלטנו ביחד, להשאיר את החידה באוויר לעוד כמה ימים. אולי בכל זאת מישהו יצוץ פתאום עם איזו הבלחה. רבאק, אמרנו, הבעלים ואני, האיש הוא ג'ו בראיינט. ג'ו 'ג'לי בין' בראיינט ליתר דיוק. לא ניתן לו כבוד? העלינו את גובה הפרס ל-200 שקלים, חיכינו עוד יומיים ופתאום זה בא: שלושה פותרים בבת אחת.

ערן בוטבול, שכבר זכה בפרס פעם אחת ומסתמן כפטיש אוויר, הוא אחד מהם. ישי דרכמן, שגם הוא כבר הצליח לשדוד מהקופה בזכות ולא בחסד מאה שקלים משלו, הוא השני. והשלישי הוא אביעד כספי. אז בלי הרבה עניינים ובלי הרבה ספקות, כספי יקבל את הפרס. חביבי, 200 שקל. קנה בזה 20 קילו גרעינים לקראת שידורי אליפות העולם בכדורסל שיחלו ב-19 באוגוסט ביפן (איפה משדרים? מה, לא משדרים.).

כן, אז איפה הייתי?

ג'ו 'ג'לי בין', רבותי. זה האיש שלכם. ולומר לכם יותר מזה, במשך יומיים עמד מעל הצילום שלו ב'בעל המאה' צילום של קובי בראיינט וטייר בראון במדי הלייקרס, ואני יושב כאן ושואל את עצמי: נו, אולי החבר'ה ליצים האלה ישימו לב פתאום שבעצם יש דימיון מסוים בין האיש שבחידה לבין האיש שלמעלה, ב'רואים עולם'. לא, אף אחד לא שם לב. התשובות הנכונות הגיעו רק לאחר מכן.

אז מה היה לנו עד לרגע ההכרעה? בואו נראה: השבתם שהאיש הוא טוני מאסנבורג, מילטון ואגנר, שוגר ריי ריצ'רדסון, וולטר ברי, פיט מאיירס, דייויד ת'רדקיל (מלך, מלך), מייק ג'יימס, דאלאס קומג'יס, רוני סמית', דומיניק ווילקינס. ואתם יודעים מה? איזה כיף לדעת שיש פה מי שזוכר את וולטר ברי האגדי, אחד מכוכבי הפרק 'שיבה קלה בשערו ומגן שיניים כחול בפיו' לצד ג'ו ארלאוקאס (עמוד 54 בספר החדש 'עבירה במתכוון', אחד מפרקי סיפרה בסלע הנאים בהחלט, שכלל גם התכתשות עזה בין קונסטנטינוס טטאקיס, הנציג ביוון, לבין אליחי בן שלום, נציג הסיפרה במגזר הערבי).

קצת על ג'ו בראיינט. קודם כל, קבלו עוד צילום מלבב.

הלו, קובי!

ועכשיו: ג'וזף וושינגטון בראיינט, יליד פילדלפיה, 2.07 (כן-כן), יהיה בן 52 באוקטובר. הוא נבחר בדראפט כמספר 14 בידי גולדן סטייט. ב-1984 הוא הגיע לאיטליה, חתם ברימיני וסיים את העונה עם 32.6 נקודות למשחק (מלך הסלים בליגה). עונה אחר כך, באותה קבוצה, הוא כבר טיפס ל-37.6 (שוב מלך הסלים בליגה). וגם כשעבר לרג'ו קלבריה המשיך לקלוע מעל 30 נקודות למשחק. הפעם רק 32.4 בממוצע.

משם הוא עבר לשנתיים בפיסטויה (35.9 בראשונה, 27.4 בשנייה). את השנתיים האחרונות, כשהוא כבר קשיש ונעזר במקל הליכה (35 עד 37), סיים ברג'יו אמיליה עם ממוצע כולל של 21.3 נקודות למשחק. חלש, הא? הוא קלע 14 פעמים 50 נקודות ומעלה במשחק אחד, ואת השיא בעונה שלו ברג'ו קלבריה כשסיים משחק עם 69 נקודות. לכל זה תוסיפו ממוצע קריירה באיטליה שעמד על 6.3 ריבאונדים.

בסך הכל, הוא רשם על לוחות התוצאות 7,332 נקודות רק בקטע האיטלקי שלו. שזה אומר, נניח, יותר מדורון שפר, גיא גודס וברק פלג ביחד, שכל אחד מהם דפק בליגה שלנו כמה וכמה וכמה וכמה שנים טובות.

ואז הוא פרש.

אבל עוד לפני כל הקטע האיטלקי שלו, ועוד לפני כל המשחקים בהם קלע שם 60 נקודות וכאלה, היו לו 636 משחקים ב-NBA (ארבע עונות בפילדלפיה, שלוש עונות בסן-דייגו ואחת ביוסטון). ואז, כאמור, בגיל 29, הוא יצא לקריירה ארוכה מאוד באיטליה. וקובי, הילד, איתו. ומאז ועד היום בראיינט הבן מגלגל בפיו איטלקית. עכשיו הבנתם למה קובי הוא בפירוש סקורר בן סקורר?