ישבתי בלילה לראות חמישיות. כרגיל, התוכנית זייפה בלי בושה ורק בזכות יכולת האלתור של המגישים שלה הצליחו לצאת שם בשלום מסבך הבעיות הטכניות ואי-ההבנות למיניהן.

בין כל הפינות והכתבות המעניינות כמעט תמיד ונדיר שהן מפספסות (והיידה מאיה רונן, שעושה עבודה טובה בכל מה היא נוגעת ויצא לי לראות), היה גם, כרגיל, אורח באולפן.

רבותי וגבירותיי (גם אתן כאן, אני משוכנע בזה), קבלו את מאירק'ה טפ-הירו, הגיבור הקשוח שהגיע עם פריזורה מסודרת להדהים, לשם שינוי. כל שערה ושערה מהמעט שנותרו על הראש ישבו בול. עכשיו אני גם מבין למה הוא לא מוריד הכל ועושה קרחת. פשוט כי מחוץ לכדורסל זה עוד יושב לגמרי בסדר. על המגרש – בוקא ומבולקא על הראש, אבל זה כבר סיפור אחר.

ישב הגיבור וענה לשאלות, ניער באחת ובקלילות את הטענות התמוהות משהו של הצוות המגיש לראיון בלעדי או משהו כזה, וטען שהוא מתראיין כמעט לכל חפץ. בטח עכשיו, שמשחקים רק פעם אחת בשבוע יש לו יותר זמן פנוי. לא בלעדי ולא בטיח. הבאתם את הגיבור הקשוח? תתהדרו בו כהוגן, אבל מה בלעדי איזה בלעדי? זה תוכנית ניוז פתאום או מה? לא צריך להגזים, מה גם שזה לא נכון עובדתית.

מעבר לזה, הקטע המרתק ביותר - ועשו שלח, לביא וריגר בשכל שלא הפריעו לו – היה כשמאירק'ה חשף טפח ועוד טפח מאירועי הקיץ שהובילו אותו מהפועל ירושלים לבני השרון, והרחיב בהם יותר מבעבר. הוא בא נינוח, הוא בא.

הוא ישב והזכיר פרט אחרי פרט, מהשיחה הראשונה והשנייה השלישית עם דני קליין, והפערים הכספיים, והסוכן שמבשל את העיסקה, והעובדה שלא ממש רצה לשחק בבני השרון ועוד כהנה וכשמה פרטים עסיסיים ונאים שמאירק'ה החליט לפתוח כעת, משהתברר לו רשמית שאיכשהו, כשאנחנו קרוב יותר לסיום העונה מאשר לפתיחתה, לא יעזור בית דין: הוא לובש את הבגדים של בני השרון ולא של ירושלים.

לא אחזור על הפרטים המדוייקים, גם כי אני לא זוכר אותם במדוייק, גם כי עברו מספיק מים כבר וגם כי מי שירצה יוכל לראות את השידור החוזר. או זה שאחריו. או זה שאחריו. ואחריו. ואחריו. החבר'ה שם הרי משדרים את עצמם שוב ושוב לעייפה.

ובתוך הדברים, ובין חיוך ממזרי אחד של מאירק'ה לחיוך אחר שלו (אין, אין כמו טפירו להרביץ חיוכים ממזריים), ובין מצמוץ לא רצוני אחד לטיק בלתי נשלט אחר, חשבתי לי לרגע שהנה, יושב שועה עולם זה על הכסא באולפן ומסגיר את הדברים הקטנים שאנחנו לא ממש מכירים.

צלצלתי לדני קליין; דני קליין כן רצה, לא רצה; בני השרון לחצו; ישבתי אצל רקנאטי במשרד; לא רציתי להיות שם, כן רציתי; אמרתי לאקוניס שלא; היה לי טוב בירושלים; הם לא עמדו בדרישות שלי; הם לא ידעו מה קורה עם ארקדי; הם הסירו את ההצעה; חזרתי לאקוניס ואמרתי לו בוא נשב.

יו נואו, סטאף לייק דאת.

ותוך כדי מחשבות על מאירק'ה, אליל הטריפל-דאבלים המספר לנו מעט מאחורי הקלעים של הכדורסל הישראלי ומעשיר את עולמו של אוהד הכדורסל בזוטות חשובות אלה, שהשאירו אפילו את המנחים המנוסים צמאים לעוד ומבינים, שעליהם לסגור את פיהם ולא להפריע, כי עד שמאירק'ה זורם למה להפריע לו? והרי דברים טובים קורים כשטפירו תופס יום טוב.

ובתוך כל זה חשבתי לעצמי: יא אולוהים, תראו מה זה עולם. הפועל ירושלים משוועת לעוד גארד לצד דרור חג'ג', לפניו או מאחוריו, העיקר שיהיה. מכבי ת"א היתה מתה עכשיו לאיזה טפירו, בטח כשהמאמן הוא צביקה שרף שקדם אותו ודחף אותו כשהיה צעיר, במקום קאמינגס נניח.

והנה הוא פה, משחק פעם בשבוע, טוען שמשעמם לו, אבל גם נחמד לו במקביל, ומרגיש טוב ובכושר פיזי מצוין ומבטיח שאם המצב יישאר כזה הוא ימשיך לשחק עוד כמה שנים והפרישה בכלל לא קרובה.

בירושלים הוא כבר היה לא מעט, מלך מלכיה בכל הקשור למסגרות האירופיות. בנקודות, באסיסטים, כמעט בכל דבר.

בבני השרון הוא עושה קדנציה שנייה. ולא, כנראה שהוא לא יזכה באליפות.

פתאום, לשנייה, ראיתי את מאירק'ה לבוש צהוב החל מהעונה הבאה. לא יודע מאיפה זה בא לי, פתאום המראה הזה עלה. מכבי ת"א מבינים העונה שהקאדר הישראלי שלה לא מספיק טוב. אם הגיבור ימשיך להיות קשוח גם בעונה הזו יהיה כשיר, הוא ינחת בנוקיה ההיכל אפילו שהוא בן 33. ולדעתי, הוא יעשה את זה ברצון רב. יבוא לסיים קריירה עם חוזה של שנתיים ושלום על ישראל.

וכמו שהספקתם להבין בעקבות החזיונות האחרונים עם פציעתו של יאו מינג והניצחון הנדיר של מיאמי שתפסתי בזמן אמת, מגיע לי קצת קרדיט בעניין.

ושליימה היה ודאי אומר על זה: הוא יודע דברים שאחרים לא יודעים, הוא יודע.