קשה לי. קשה לי לראות את פאו גאסול על המגרש, אני מודה. אחרי 7 מ-7 מהעונשין, כשעל השעון 16 שניות לסיום ההארכה והלייקרס מובילים בשלוש, הוא מחטיא עונשין. בהתקפה הבאה של דאלאס הוא עושה עבירה מיותרת על ג'ייסון קיד שכבר היה ממש מתחת לסל, במקום לאפשר לו לקלוע את השתיים ולעזוב אותו.

אני נותן כאן את המלה שלי: במקום ובזמן בו יפלו הלייקרס, בין אם זו סדרת פלייאוף סטנדרטית או משהו הרבה יותר נחשב ויוקרתי, זה יהיה פאו גאסול שידפוק להם את הסיפור.

אבל האמת, 7 מ-8 מהקו זה מכובד מאוד. אולי אני סתם קשה איתו, בגלל שזירגג את שוטה הנבואה בגמר אליפות אירופה עם ההחטאות הנוראיות שלו מהקו. עדיין לא נמחקה החרפה ההיא מבחינתנו. בסך הכל היה לו משחק טוב. 17 נקודות, 14 ריבאונדים, שני גגל'ך. קשה לי עם הנחנחיות הזו באחד על אחד בהתקפה. עם זאת, אני בטוח שלו קשה הרבה יותר.

כמו שאתם מבינים, ישבתי לראות את הלייקרס נגד דאלאס. איך שלא מסובבים את העסק הזה, צריך לקחת בחשבון שמדובר בסיפור של מינימום שלוש שעות. הפעם, עם ההארכה, זה נמשך יותר.

איזה משחק, יא אולוהים. המאמנים אמנם ממשיכים ללכת עם הגאווה האמריקאית לפיה לא עושים עבירה כשממש צריך כזו, אלא נותנים למשחק להתנהל באופן טבעי ולא שולחים אנשים לקו באופן יזום. דיברנו על זה פעם. אולי מתוך זה, אגב, בין השאר, צומחים הסטארים הענקיים. במשחק כזה יש הרבה יותר פאנץ-ליינים, הרבה יותר מהלכי ניצחון ודרמות ענקיות.

הסוף הלך לסיום NBA קלאסי. מצד אחד קובי בראיינט לקח את כל הכדורים האחרונים, והיו בלי סוף כדורים כאלה. בכל פעם שהוא החליט שלא לזרוק, זה עלה ללייקרס בהחטאה מהשדה או בפספוס של לפחות אחת מהעונשין. בכל פעם שהוא הלך להוציא עבירה, הוא קיבל אותה. אחרי 3 מ-10 מקו העונשין בשלבים המוקדמים של המשחק, הוא המשיך למשהו כמו 16 מ-16 עד לסיום (לא בדקתי).

זה כאילו יש חוקים כתובים ב-NBA או משהו. היכולת שלו באמת מדהימה, באמת-באמת, ובאמת שאי-אפשר כמעט לעצור אותו אלא אם כן שולחים אליו דאבל-טים ומכריחים אותו להוציא את הכדור מהיד, אבל זה לא קורה.

נורא שקוף, נורא אמריקאי.

מהצד השני זה נוביצקי, שלוקח את כל הזריקות האחרונות. הוא גם זה שכפה הארכה משלשה. כל העולם ידע שאחרי שהוא מוציא אאוט, הוא יקבל את הכדור בחזרה מג'ייסון קיד אחרי חסימה. רק למאר אודום, עוד אחד שלא הייתי בונה עליו במשחק תחת לחץ, לא ידע.

אי-אפשר לחסום את הזריקה של נוביצקי. הוא גם ענק וגם מנתר וגם נופל אחורה. כמעט בלתי אפשרי למנוע את זה. אבל פעמיים אודום פספס אותו, ופעמיים חטף שלשה על הראש.

נוביצקי הוא אמנם אליל בן אלילים, אבל יש לו הרגל שמגיע לבקר מפעם לפעם: לחרבן את העסק. הזריקה האחרונה שלו במשחק לשלוש היתה אייר-בול.

מה שמעניין בכל הסיפור הוא, שגם אם נוביצקי ובראיינט יעמדו על 3 מ-13 מהשדה כל אחד, הם עדיין יהיו אלה שייקחו על עצמם את ההחלטות והזריקות ברבע האחרון, או בחמש-שש הדקות האחרונות.

ככה מקבלים ביטחון. עם הניסיון, עם השפשוף, עם הגב מהמאמן, מהשחקנים. מתוך הידיעה שמותר לך לזרוק כמה שאתה רוצה וצריך. יש דרג ויש זרג.

עוד משהו שמאוד בלט בהשוואה לחרטאבונה שאנחנו רואים משחקנים כמו וונטיגו קאמינגס או וויל ביינום כל הזמן: הרכזים כמעט שלא איבדו כדורים. סאשה וויאצ'יץ' שמר על קיד לאורך הרבע האחרון וההארכה, אבל לא הצליח לשבש לו או לחטוף לו כדור.

אם היו איבודים וחטיפות הן נבעו מהגנה קבוצתית או דאבל-אפ ולא מסתם מצב שבו קיד מכדרר ופתאום מוסר החוצה כמו קאמינגס או ביינום, או מקפיץ לעצמו על כף הרגל. אותו דבר בצד השני עם ג'ורדן פארמר, שאי-אפשר לומר עליו שהוא השחקן הכי מנוסה בעולם, אבל להעביר את קו חצי המגרש הוא יודע גם תחת לחץ. מומלץ לשלוח את ביינום להתרשמות מהעניין הזה.

ובאשר לאייטמון שעדיין נטוע כאן מפרי עטו של סר ש. הרמלין, יש בהחלט מצב שבו הוא צריך לשקול מחדש את ההערכה שלו לגבי היכולת של בראיינט לעבור את קארים יום אחד.

אליל הוא בראיינט. 30 נקודות היו לו ברבע האחרון ובהארכה, כולל שני חצי הוק-שוטים בסיום תנועת חדירה עם הפנים לסל, שרק האל הטוב יודע מאיפה הוא הביא את האלמנט הזה פתאום. אין מלים.

הכל מחושב, הכל מתוזמן. החדירה, משיכת העבירה, תחילת תנועה ועצירה לג'אמפ-שוט עם ניתור חזק, החלטה לעלות לזריקה מחוץ לקשת. דברים שצריכים להקליט ולראות שוב ושוב ושוב. ללמוד מהם.

בראיינט עצמו הוא תלמיד של ג'ורדן. יש להם אותן תנועות בכמה וכמה אלמנטים מקצועיים של המשחק, ולא רק שם. אפילו באופן המחאה כלפי השופטים שלא שרקו לעבירה, הם נראים אותו דבר. אותו מבט, אותן תנועות ידיים. ככה נולדים ממשיכי דרך, חלקם מוצלחים מאוד, חלקם חקיינים בינוניים. דור שלם ביוגוסלביה למד לחקות את דראז'ן פטרוביץ' בזמנו ולשחק כמוהו. זו תורה בפני עצמה.

יבוא יום ואיתי סלע הפלאי יישב מול הטלוויזיה ויתחיל להעתיק תנועות. זאת אומרת, אם יהיה לו איזשהו בסיס אתלטי והוא לא ישאל אותי כל הזמן שאלות על פיתגורס (בכתה ג' לומדים פיתגורס, נו, אני שואל אתכם).

עד שזה יקרה, מה שבאמת לא ברור לי הוא איך אני יושב כאן בשתיים ועשרים בלילה, לא רואה על העיניים וכותב אייטמון. זה מה שעושה ה-NBA לאנשים. לילה הופך ליום, יום הופך ללילה. רק נזק, תאמינו לי. אם יש טעויות הגהה תאשימו את אודום, אם הוא היה קצת יותר מרוכז בשמירה על נוביצקי זה היה נגמר הרבה קודם.

האמת, נהניתי מכל רגע.

שלומות ונצורות בשלב זה.