שלום,

אני פונה אליך בתור נשיא הסיפרה ואדם שעוסק בכדורסל ובעיתונות הכדורסל מזה מספר שנים לא מועטות ומציג בפניך שאלה.

לאחר שירות צבאי ארוך ומפרך הגעתי לשלב ההחלטות, פחות או יותר, הראשוניות בחיים. לאור ניסיונך העשיר, האם יש טעם וריח (וכסף) בתחום בתור קריירה עיקרית.

או האם היית ממליץ לשמור את זה כתחביב בלבד?
ואם דווקא תמליץ בעד, באילו צעדים היית ממליץ לנקוט כדי להתקדם בתחום? אשמח אם תמצא זמן וסבלנות כדי לייעץ לי מעט בנושא זה.

אלי (שם בדוי, יען כי האיש אינו מעוניין להזדהות).

שלומות ונצורות לך אלי-שם-בדוי,

יצא לי לקבל מיילים כאלה לאורך השנים וחשבתי שזו אולי הזדמנות נוחה להעלות פעם את הדברים על הכתב, במקום לענות לכל אחד ואחד באופן אישי כמו שאני עושה במשך שנים. עכשיו לפחות יהיה לי אייטמון שלם ואם אתקל שוב בשאלות מהסוג הזה אוכל פשוט להפנות את השואל ללינק.

עוד בפתח הדברים אומר (וסליחה מראש על ההקדמה החיים יבינית), שלא מזמן ראיתי סרט קולנוע ב-11 בבוקר בקולנוע לב בדיזנגוף סנטר על איזה אמריקאי שהתאלמן ומגדל לבד את שלושת בנותיו. הוא כותב טורים על חיי משפחה בעיתונים מקומיים והוא כל כך מוצלח בזה, שאפילו קיבל פנייה מעיתון ארצי. יו נואו, ארצות הברית, מחוף לחוף. הוא עונה לשאלות, מגיב לפניות, מציע דרכים, מספר סיפורים והטור שלו מאוד פופולארי אבל מסתבר, שבחייו האישיים הוא מתקשה בניהול היומיום ורחוק מלעמוד בסטנדרטים שהוא עצמו מציב ומציע לפונים אליו.

אגב, בן אדם שעוד מעט חוגג 40 ויכול ללכת לקולנוע ב-11 בבוקר (פעמיים בחודשיים האחרונים, הלו) – מה זה אומר לך, שטוב או לא טוב להיות עיתונאי?

לעצם העניין, כמו שאומרים. שמע, תשובה חד משמעית אין לי אליך, אבל אני ארביץ פה כמה וכמה פסקאות וקח מזה מה שתרצה, אוקיי?

אתה בחור צעיר, סיימת צבא, אתה בתחילת הדרך. על פניו, אתה מוכן כנראה לעשות דברים שאני, אחרי משהו כמו עשרים שנה בתחום, עשיתי וכבר לא מוכן לעשות אלא אם כן חיי יהיו תלויים בזה, וגם אז לא בטוח.

למשל, אם היית מצליח לקבל היום את תפקיד הכתב של בני השרון בידיעות אחרונות. היית לוקח, לא? בסך הכל, במה מדובר? להיות בקשר עם כמה אנשים מרכזיים בקבוצה, בין אם טלפונית ובין אם פיזית במגרש. להיות ער למתרחש ולוודא שעוסמן סיסה לא שבר את רגלו חלילה וחס במהלך האימון וגמר את העונה, ושרוד גריזארד לא דרס מישהו במועדון לילה, שלא נדע.

בנוסף, פעם בשבועיים יש לך משחק ביתי להיות בו ולכתוב. ואם הקבוצה שלך משחקת בגביע אירופה, אז זה יותר (אל תדאג, אם זו נהריה היא תודח צ'יק-צ'ק ותחזור מהר למינון של פעם אחת). כל זה נראה כמו משהו שאפשר לעמוד בו, לא? כולה להרביץ ידיעה כל יום-יומיים, מאה-מאתיים מלה גג כי אף פעם אין מקום בעיתון, וגם השם שלך שם וכולם רואים ואתה כותב ומתבטא ומסגנן ומוחק ומתחרט. נחמד.

מצד שני, כאן נכנס הקטע הכספי. אם אתה חושב שאפשר לחיות מזה, שכח מהסיפור. לדעתי, לא תקבל על זה יותר מ-1500 שקל בחודש. טלפונים והוצאות נסיעה עליך בחלק גדול מהמקרים. ויכול להיות שגם הייתי נדיב עם ה-1500 הזה. אולי בידיעות כן, אבל יש מקומות שיתנו לך חצי מזה.

זה לגבי עיתון, שבימינו הוא מדיה לעצלנים. יש לך בסך הכל דד-ליין יומי אחד ומספיק זמן כדי להעביר את החומרים שלך. תחשוב, שבאתרי אינטרנט אתה צריך לפעמים להתרוצץ, להעביר חומר מהר-מהר, לנסוע לפה, ללכת לשם, להתעסק עם מצלמת וידיאו (לא ידעת? היום כתב הוא צלם וצלם הוא גם כתב). לא פשוט העסק. ובדרך כלל השכר לא מצדיק את זה.

הפלוס של העניין הוא, שאתה יכול לעבוד בעבודות נוספות, כי לסקר את בני השרון או את נהריה לא יכול להיות פול-טיים ג'וב בשום אופן, ועם כל הכבוד אף אחד לא יכריח אותו לשבת יום שלם על סיקור קבוצה אחת תמורת 1000 שקל בחודש.

לסקר את מכבי ת"א יהיה לך קצת קשה, כי אתה בסופו של דבר טירון והתפקיד ודאי תפוס. אם אתה בונה על העיתון של המדינה, למשל, התפקיד תפוס כבר 35 שנה בערך, ויהיה כזה גם בשנים הבאות. הסר דאגה מלבך ואל תבנה על זה. לסקר את מכבי ת"א באתר אינטרנט יכול לתת לך אולי פי שלושה או ארבעה מבחינה כספית, אבל גם לתזז לך את הצורה פי חמישה או ששה. השאלה היא, אם אתה בנוי לרוץ אחריהם לכל חור, לכל שדה תעופה, לכל אימון כמעט, ולחזר על פתחי אנשים יום ולילה, לילה ויום, יום אחרי יום.

בוא נתקדם.

אתה לא חייב, בעצם, ללכת על תפקיד של כתב שטח. אתה יכול להיות למשל עורך משמרת. מה רע בעורך משמרת? שמונה שעות מוגדרות מראש, מסדרים ומחלקים את השבוע מראש בין כל העורכים, הדברים ידועים, אין היסטריות ותיזוזים. אתה שם, במערכת, כשאתה אמור להיות שם. יש בזה משהו נוח. נגמרה העבודה? הלכת הביתה. זהו, התפקיד נגמר. לא כמו כתב, שגם באחת עשרה בלילה פתאום יכולים לשגע אותו על איזו שטות.

ובעצם, אתה עוסק בתחום שאתה אוהב, נותן כותרות, עובר על חומרים ששולחים הכתבים, בוחר תמונות, נותן כיתובים לתמונות, מסדר את העמוד כמו איזה פאזל: כאן הידיעה הזו, כאן הצילום, כאן טור הפרשנות, כאן זה וכאן ההוא. הכסף, בדרך כלל, יותר טוב. סתם, בהערכה, תקבל משכורת של 5000 שקל לחודש כעורך באחד האתרים הגדולים עבור משהו כמו 6 משמרות בשבוע, שכל אחת מהן היא 8 שעות. חשב לבד כמה זה יוצא לשעה. וקח בחשבון שאולי טעיתי קצת כלפי מעלה או מטה.

המינוסים הם אלה: עורך ממעט לצאת מהמערכת, הוא לא חי את השטח, הוא לא פוגש אנשים ולא מתרועע אלא לעיתים רחוקות, כשיש איזה משחק של הנבחרת והאיגוד מחלק כרטיסים למערכות, העיקר שיהיה מלא. זה לא בהכרח מינוס, כי יש אנשים שמתאים להם לשבת מאחורי מחשב כל חייהם ולא לצאת, אבל לאורך זמן זו שגרה מעייפת לחיות תחת הניאון, בדיוק כמו להיות כתב שטח שמתרוצץ או חי על הסלולארי.

מינוס נוסף הוא השעות. לשבת פעמיים-שלוש-ארבע בשבוע עד חצות ויותר לא בהכרח מתאים לכולם. אולי כשאתה בן 24, רווק ובלי חברה, אז כן. אבל אם אתה בן 35 ויש לך אשה קרייריסטית ושני ילדים, די סביר שכבר נשבר לך הזובון מזה שהילדים שלך הולכים לישון מבלי שתוכל לנשק אותם לפני כן. במקום זה אתה יושב על חתיכת ידיעה מזורגגת וארוכה מדי בענף הביפ, בעוד משמרת עריכה שאינה נגמרת, וצריך לשכתב את הכתב הדפוק ההוא שלא מסוגל לכתוב בלי שגיאות כתיב וחוזר על אותם דברים כבר ארבע פעמים בלי לשים לב. או שאולי הוא כן שם לב, רק שאין לו מה לכתוב אז הוא חוזר על הרעיון במלים אחרות.

אגב, בזכות ריבוי כלי התקשורת יש עוד מגוון שלם של תפקידים מאחורי הקלעים. זאת אומרת, אם כתיבה או הצורך בתנועה, או הרצון בפרסום השם שלך לא עומדים בראש סדר העדיפויות מבחינתך, אפשר לחפש תפקידי כאלה או אחרים. יש מספיק אופציות.

בקיצור, אנחנו לא רוצים להיות עורכים, נכון? ומלשמש כתבי שטח לא נוכל לחיות בכלל. אז בוא נהיה פרשנים, יאללה?

בוא נהיה פרשנים. אוקיי, מליניאק סוגר לך את ידיעות, שלח ואביב 'נדמה לי' לביא את מעריב וערוץ הספורט, לא יודע מי עובד ב'הארץ' כי אני לא קורא אותם, אלי סהר את ישראל היום. גם באתרים הגדולים יש אנשים קבועים בתפקיד הזה, אחד מהם, נכון להיום, הוא אני. רוצה להזיז אותי? תגיש בקשה מסודרת בשלושה עותקים.

להיות פרשן זו בעיה עבור מישהו שרק מתחיל לעבוד. אתה צריך לבוא עם איזשהו רזומה, איזשהו ניסיון, איזשהו ותק וקילומטראז' מספק של משחקים לאורך שנות העבודה שלך. אם אתה מאמן או שחקן עבר, תוכל לדלג מעל זה ולקבל את הג'וב מיידית. אבל אם אתה עיתונאי חסר ניסיון, זה אולי-אולי יעבוד, אבל לא בקלות. וכמובן, צריך להבין ולהתמצא בתחום (ככתב, אגב, בחלק מהמקומות, אתה לא ממש חייב את זה בימינו-אנו. ואתה יודע מה, יש מי שיגיד שזה נכון גם לגבי חלק מהפרשנים).

קבל סקופון, סיפור אמיתי. ממרום הוותק שלי פניתי לא מזמן לשני עיתונים שאין להם קשר לספורט. רציתי לכתוב טור שבועי בתחום שאינו ספורט, לשבור קצת שגרה במשהו שיש לי בו מידה של עניין ויכול להתאים לי, אבל אף פעם לא ניסיתי או העזתי. יצא לי לקרוא מספר בעלי טורים בתחום הזה לאורך השנים, ואני חושב שאני לא נופל מהם ויכול להיות טוב יותר, אוקיי?

אז כתבתי קטע-שניים, השגתי את המיילים הרלוונטיים ושלחתי. מקום אחד מאוד-מאוד התלהב, אבל אמר שממש בעוד שבועיים-שלושה יחל לכתוב אצלם מישהו חדש בתחום, וכבר התחייבו לגביו ונתנו לו מלה - אחרת היו קופצים עלי. מקום אחר גם הביע הערכה לקטע ולסגנון, אבל נאמר לי שם שהם מקבלים המון פניות והרבה אנשים ישר רוצים להתחיל מטורים, מבלי שהיו כתבים והרימו כמה כתבות בחיים שלהם.

הם לא הכירו אותי. לא היה לי נעים לומר שאני בא מתוך העיתונות, רק מתחום אחר לגמרי, ושהייתי מספיק שנים בשטח וכתבתי אלפי כתבות. אבל התשובה מסבירה הכל: האנשים רוצים להיות בעלי טורים, האנשים. ומה הפלא, אם יש כיום 224545664567 אתרים וכל אדם שלישי הוא בעל טור? זה פתאום נגיש, זמין וריאלי. אם זה מכניס? לדעתי, לא הרבה. וכאמור, לא פשוט להשתחל לזה.

הלאה, בוא נתקדם. אתה עוד איתי? לא, כי אנחנו כבר ב-1300 מלה. יש לך עוד כוח? אם כן, הנה זה נמשך.

לעומת כל הדברים האלה ישנה הכתיבה. הוווו הכתיבה. אז נכון שקצת קשה לבטא את עצמך כשנותנים לך 180 מלה לכתוב על בני השרון נגד נהריה בליגת קזינו, אבל אם יש לך סגנון מיוחד, אם אתה אוהב את זה, אם נעים לך וכיף לך לעשות את זה ואם זה בדמך – כנס לעניינים. כנס ושחה. אם תהיה טוב ותתמיד, תתקדם ותגיע הלאה ואולי תוכל להפוך את זה למקצוע שאפשר להתפרנס ממנו ולחיות בו.

זה לא חייב להיות ממש משרה מלאה כבר בתחילת הדרך, באיזה פורטל אינטרנט גדול, או עיתון יומי, או שבועון או ערוץ טלוויזיה. אפשר להתחיל בקטן וללמוד במקביל, או לעבוד בעבודה נוספת. אני מהרומנטיים האלה שמאמין, שמי שבולט וטוב בתחומו יכול להתקדם ולהשיג ג'וב מתאים שישרת אותו כל עוד נוח לו, ועד לרגע בו יישבר לו הזובון מהקטע. אבל אני לא בהכרח דוגמה. פעם, בגיל 25, פגשתי מישהו שלמד איתי בתיכון. הוא הופתע לשמוע שאני עדיין עובד באותו מקום כבר ארבע שנים רצופות, בזמן שהוא הסתובב בעולם, ניקה חדרי מדרגות, עבד כשוטף כלים, תפס איזה ג'וב במלטשת יהלומים וגם למד עריכת דין.

איך מתקדמים? יש כל מיני דרכים והיתרון הכי גדול הוא שעיתונות, למרות כל הקורסים ובתי הספר לתקשורת וכאלה, היא עדיין מקצוע די פרוץ. לא תמיד חייבים תעודת הסמכה כדי להשתחל אליו, אבל אתה יכול להירשם לאחד הקורסים האלה. הרבה אנשים שעובדים כיום בתקשורת הגיעו משם.

בנוסף, יש יותר ויותר מקומות שאפשר לעבוד בהם כיום. אתרים, מקומונים, עיתונים יומיים, חינמונים, ערוצי טלוויזיה, השד יודע. פעם היו שניים וחצי עיתונים וזהו, הכל היה יותר קשה, הכל יותר מסובך, אבל גם יותר מיוחד. היום אתה סתם עוד אחד מתוך מאה, אבל עדיין אחד שעושה את מה שהוא הכי אוהב לעשות וזה לא פחות חשוב מעוד אלף שקל במשכורת (בתנאי שתדע מאיזה מקום אחר להביא את האלף החסרים האלה).

זהו, הגזמתי. מספיק. תישן על זה איזה לילה, אה?

בהצלחה.