שלושה אירועים שונים, משלושה ענפים נפרדים, התקבצו להם תוך יממה אחת ועוררו מחשבות כאלו ואחרות של שביעות רצון או התבאסות קלילה.

נתחיל מכדורסל, כמובן. בסוף השבוע ראיתי, חי וישיר באדיבות ESPN, כמה וכמה משחקים מטורניר הגמר של המכללות. רובם המוחלט של המשחקים עבר לידי בלי להותיר חותם משמעותי לכאן או לכאן, אבל תוצאתו של אחד מהם שימחה אותי עד מאוד: ווסט וירג'יניה, המדורגת שביעית באזור המערבי, גברה 67:73 על דיוק, המדורגת שנייה, והעיפה אותה בבעיטה חיננית אל מחוץ לטורניר.

וזה משמח, ואפילו משמח מאוד. לא משום שיש לי משהו עם ווסט וירג'יניה, ממש לא. לא עקבתי אחריהם מעולם, לא יודע מי משחק או מאמן שם וזה גם לא כל כך מעניין אותי, אבל מצד שני - יש לי לא מעט נגד דיוק, ואם לפרט מעט יותר, אני ממש לא סובל אותם.

לא כל כך ברור למה ומאיפה זה התחיל. על פניו, הם לא עשו שום דבר רע. מדובר במכללה שתמיד היו לה קבוצות ראויות, שהוציאה ל-NBA ולשאר העולם המון שחקנים מצוינים, ושבראשה עומד כבר מיליון שנה מייק ששבסקי, אחד המאמנים המוערכים ביותר בביזנס. אבל מה לעשות, אני פשוט אנטי-דיוק. עובדה.

יכול להיות שזה בגלל שהמכללה הראשונה עליה שמעתי בגיל צעיר, ושאחריה התחלתי לנסות ולעקוב באופן מסודר, היתה צפון קרוליינה של דין סמית, שכידוע דיוק היא היריבה מספר אחת שלה. אולי זה השתרש מעט יותר אחרי שהיתה זו דיוק, שב-1990 מנעה מקונטיקט ונדב הנפלד "שלנו" עלייה לפיינל-פור, אחרי ניצחון דרמטי 78:79 מסל בשנייה האחרונה של כריסטיאן לייטנר, העצלן והמאוס בזכות עצמו.

אבל כנראה שזה בעיקר המשחק מול קנטקי ברבע הגמר של 1992, המשחק שרבים מחשיבים לגדול ביותר בתולדות טורניר המכללות. קנטקי היתה מצוינת באותה שנה, בראשות ג'מאל משבורן ודייל בראון, אבל גם דיוק היתה רחוקה מלהיות פראיירית, עם לייטנר, גרנט היל ובובי הרלי, כך שבאולם בפילדלפיה התפתח משחק-משחק, כאשר אני בעד הכחולים של קנטקי, מן הסתם.

בתום 40 דקות שוויון 93. גם בהארכה זה הולך סל לכאן, סל לשם. 2.1 שניות לסיום קנטקי מובילה 102:103, והכדור של דיוק מתחת לסל שלה. מזכיר לכם משהו? מכבי-ז'לגיריס אניוואן? גרנט היל, על תקן גור שלף, מעיף את הכדור לכיוון הסל של קנטקי. לייטנר, על תקן דריק שארפ (הם באמת דומים, לא?) תופס את הכדור על קו העונשין מצליח להטעות את השומר שלו ולשחרר את הכדור שתיים-שלוש עשיריות לפני הבאזר. סל, כמובן. דיוק מנצחים וממשיכים לזכייה בפיינל-פור, יימח שמם. הנה הסיום הדרמטי כאן.

זהו, מאז אני ממש-ממש-ממש לא סובל אותם. למעט מעקב קלוש אחרי צפון קרוליינה, ממש לא מזיז לי מי זוכה בכל שנה באליפות. מה שכן חשוב לי הוא שזו לא תהיה דיוק. והנה גם השנה הם בחוץ, וכאמור זה בהחלט משמח.

עוד הפסד שגרם לשביעות רצון רבה במחוזותיי, הגיע בסוף השבוע מהטניס. המפלה שנחל רוז'ה פדרר מידי מרדי פיש בחצי גמר טורניר אינדיאן וולס היתה משובבת נפש באופן מיוחד, משום שהיא חיזקה את ההערכה כי סוף סוף נתגלו באגים מהותיים בתוכנת הטניס המושלמת הנקראת פדרר.

הוא רחוק מלהיות סוס מת, ולצערי אין לי כמעט ספק שהוא יצליח לשבור את שיא הזכיות בגראנד-סלאמ'ז של פיט סמפראס החביב עליי ביותר, אבל מאז אליפות אוסטרליה האחרונה, ואולי אף לפניה, הולכים ומתרבים הסימנים כי הדיקטטורה של השוויצרי נמצאת בדמדומיה.

וזה מצוין. יואיל החבר פדרר - ויתחלק בעוגה עם נדאל, דג'וקוביץ', טסונגה, רודיק, גונזאלס, נלבנדיאן ומי שזה לא יהיה, ובכך יהפוך את טניס הגברים לדבר הרבה פחות צפוי והרבה יותר מעניין. אני יודע בדיוק מה חושב יו"ר הדירקטוריון על המלים הללו, אבל זה מה יש - כן ירבו הפסדיו של רוז'ה-שלו ורובנו נצא מורווחים.

ודווקא ניצחון מדהים אחד בסוף השבוע האחרון קצת דיכא אותי. חשפתי כאן לא פעם את אהדתי הגדולה לענף השחייה, אהדה שהושיבה אותי בימים האחרונים מדי ערב מול יורוספורט, שהביא ישירות מאיינדהובן את אליפות אירופה. כמו מיליוני צופים בכל היבשת, שיפשפתי עיניים מול שני שיאי העולם הלא אנושיים, שקבע הצרפתי אלן ברנאר ב-100 חופשי - 47.60 שניות בחצי הגמר ו-47.50 בגמר - שיפר כולל של 34 מאיות לשיא הוותיק של ון דן הוגנבד ההולנדי. למחרת, הוא מחק די בקלות גם את השיא ב-50 חופשי, ככה על הדרך.

על פניו, שיאים שכאלה אמורים להיות פסגת כל הפסגות, אז למה הדיכאון הקל? כנראה בגלל שהתוצאות הפנומנליות של ברנאר מזכירות קצת יותר מדי 100 מטר אחרים, אלה שרץ בשעתו בן ג'ונסון, וכולנו הרי יודעים איך הסיפור ההוא נגמר. הלוואי שאתבדה, באמת הלוואי. מי ייתן ויתברר שהאיש הוא פנומן טהור וזך, שמגיע לתוצאות המדהימות הללו ללא צורך בשום עזרה חיצונית. אבל השמועות בענף כבר עפות מכל הכיוונים, לרבות מצד רוב אנשי המקצוע הנוכחים בבריכה באיינדהובן, ולרוב - סימני העשן מביאים עימם בסופו של דבר גם אש, אפילו למים. אם אכן כך יתברר, חס וחלילה וחס, זה יהיה בהחלט לא מלבב.

זהו, מין מקבץ שכזה, עם הפסדים משמחים וניצחון שלא כל כך, לפחות בינתיים. גם ימים כאלה יש, מסתבר, אז עברנו אותו והמשכנו. יש ברירה?

shaharhermelin@gmail.com