לפני שאסביר ואפרט על הפרדוקס-והיפוכו הזה, כמה מלים על האיש לטובת מי שלא ממש מכיר, ואני מרשה לעצמי להניח שישנם לא מעטים כאלה. סבסטיאן טלפייר (בן 23, 1,83 מ') משחק כגארד במינסוטה טימברוולבס. זו העונה הרביעית שלו בליגה, אליה הגיע ישירות מתיכון לינקולן בברוקלין. שיחק שנתיים בפורטלנד, שנה אחת בבוסטון והשנה נחת במינסוטה. ממקומו כשחקן חמישייה (בדרך כלל) הוא תורם 9.3 נקודות, 5.9 אסיסטים ו-2.3 ריבאונדים ב-32 דקות. זהו, פחות או יותר, אבל כאמור הוא רק דוגמה, וכמותו יש אחרים בכל התפקידים על המגרש.

והנה הגענו לעצם העניין. טלפייר, כאמור, משחק במינסוטה. קבוצה שכבר כמה וכמה שנים מקפידה לצאת מתמונת הפלייאוף עוד בזמן משחקי ההכנה לליגה. נכון לרגע כתיבת שורות אלו עומדים הטי-וולבס על 53-18, המאזן השלישי הכי גרוע בליגה, ואין יותר מדי סימנים שהעתיד צופן עבורם עלייה דרמטית מבירא עמיקתא לאיגרא רמא סטייל בוסטון סלטיקס. לא כל יום פורים.

על רקע נתונים אלה, די ברור למה "הטרגט סנטר" במיניאפוליס מתמלא רק כשלעיר מגיעים הילדים הגדולים של הליגה, וגם אז תמצאו אחוזים משמעותיים בקהל שמעודדים את לברון ג'יימס, קובי בראיינט, שאקיל אוניל או דוויין ווייד (שלא לדבר על קווין גארנט) במקום את טלפייר וחבריו. אם לא די בכך, מדובר עם כל הכבוד במיניאפוליס - עיר נחמדה מאוד באביב ובקיץ, אבל בחורף זקוקה לטלסקופ כדי לראות מלמטה את האפס. לא בדיוק ה-מקום לבלות בו בדצמבר-ינואר, למשל.

ואני תוהה: מה עובר בראש של טלפייר במהלך העונה? כלומר, ברור שהאיש מתפרנס, ואפילו בכבוד רב (יותר מ-2.5 מיליון דולר לעונה), ממשהו שהוא מאוד אוהב לעשות, אבל ממה בדיוק הוא והאחרים - הן במינסוטה והן בממפיס, מיאמי, ניו יורק, מילווקי, סיאטל וקבוצות נוספות - שואבים את הדרייב לעלות כל ערב ולתת את הכל? זה הרי רחוק מרחק רב מהמצב בליגת העל שלנו, בה כל קבוצה מעורבת במשהו - או במאבק על מקום בפיינל-פור או במלחמה נגד הירידה. כאן, סכנת ירידה הרי אין, פלייאוף יש רק בחלומות, רבים מהאוהדים אדישים או שבכלל לא מגיעים, אז מאיפה הדלק?

נכון שהוא מקצוען, ונכון שברור לו שאם יסריח את הפרקט ייאלץ לחפש לעצמו עבודה במקומות אחרים. הכל נכון ובכל זאת - שנה אחר שנה ומשחק אחרי משחק לבלות על הטיסה לשום מקום הזו? ועוד טיסה הכוללת מי יודע כמה מסעות ארוכים ומשמימים בין אולמות לא פחות מדכאים משל קבוצתו? לא נראה לי כזה כיף גדול ו/או חוויה מסעירה.

אולי הוא עושה הכל להצטיין תוך תקווה לטרייד מהסוג שמצאו לעצמם גארנט, ריי אלן ופאו גאסול. אולי הוא מייחל לכך שקבוצתו - ב"סיוע" יכולתה הגרועה וקצת מזל - תצליח להתברג בצמרת הדראפט ותשיג לעצמה איזה מגה-סטאר מהמכללות שיקפיץ אותה קדימה, לכיוון שיפולי הפלייאוף. אולי הוא מאמין שלו עצמו יש את הפוטנציאל להפוך לפרנצ'ייז-פלייר כזה.

ואולי, כמו מיליוני אנשים ברחבי העולם, הוא פשוט מתייצב בוקר-בוקר לעבודה, בלי חדווה ניכרת לעין ובלי מוטיבציה מיוחדת, עושה את תפקידו כמו שהוא יכול וממשיך הלאה אל היום הבא? איך אמרו חברי להקת כוורת במערכון האלמותי "מעשה הארון": מעביר את הזמן כדי לפנות מקום לעוד זמן שיבוא.

יכול להיות, כמובן, שאני טועה ובגדול. יכול להיות שסבסטיאן טלפייר וכל האחרים "מסוגו", או לפחות רובם, הינם אנשים שמחים ומאושרים בחלקם, המגיעים יום-יום לעבודה עם רון בלב ונעלי אייר-ג'ורדן ביד. אולי. אבל איפשהו, כשמעל ראשו מתנהלת מלחמת עולם על מיקום בין שמונה הגדולות של המערב, כל הפסד או ניצחון יכול לחרוץ גורל של עונה שלמה והפלייאוף עצמו הולך להיות משהו שחבל על הזמן - נדמה לי שבזמן שסבסטיאן טלפייר אוהב להיות סבסטיאן טלפייר, לצורך העניין הספציפי הזה אולי הוא היה מעדיף להיות מישהו אחר.