הזמנים קשים. באמת שאין לי שמץ של מושג איך מכבי ת"א תסתדר בלעדיו, אחרי כל השנים האלה וההישגים והתארים. האהדה, ההערצה, המשחקים הגדולים באירופה, שלא לדבר על השליטה המוחלטת בליגה. כל הדאנקים המהדהדים האלה והגגות והריחופים. פשששש.

לא רואה מישהו אחר ממלא את החור שעלול להיווצר עכשיו.

כבר מזמן אמרתי שהוא השחקן הכי חשוב של מכבי ת"א. הקלות שבה הוא עושה את מה שהוא עושה הפכה אותו לפייבוריט שלי. של רבים. יש לזכותו גם המון נקודות זכות מחוץ למגרש: החיוך הממיס, ההתנהלות האלגנטית מול התקשורת, הקשר הטוב עם האוהדים. שחקן כזה לא רואים כל יום במכבי, גם לא באירופה.

מי יודע אם מכבי תצליח למצוא לו מחליף ראוי.

ואיך חבט בכל הספרדים והאיטלקים והרוסים והיוונים לאורך כל השנים. בלחי חמור הביא בהם. בסנוורים היכה בהם. מי כמותו יוכל לשחזר זאת? מי כמותו יוכל להוביל את מכבי להישגים? מי כמותו ירוץ את המגרש בקלילות ובמהירות כזו?

ספק אם אפילו ב-NBA ישנם שחקנים שיוכלו להיקלט כל כך טוב, ולסחרר את אירופה כולה.

ברשותכם, אסתפק אולי בעוד פיסקה או שתיים, שהרי יש לכם עוד הרבה מאוד קטעים וטוקבקים לקרוא כאן. ולכל אחד מהם רעיון, או כיוון, או דגש או קריאה כזו ואחרת, שתמציתם היא פחות או יותר מהסוג שאומר: לא, אל תלך. אני אוהב/ת אותך, אתה השחקן שהכי אהבתי מאז שאני רואה כדורסל. הכדורסל האירופי מאבד אליל ולא יהיה עוד מה שהיה. בלעדיך שום דבר לא יהיה אותו דבר. בבקשה, תישאר איתנו. אתה מלך. אתה גדול. אתה ענק. לא, אתה הכי ענק. לא, אתה הכי-הרבה-המון-ענק.

אז הנה, באופן נדיר ויוצא דופן, אני מרשה לעצמי לקחת צד ולהזדהות כל כך עמוק וקרוב עם שחקן אחד. שחקן שבהחלט שווה את כל האמירות, הבקשות וההפצרות האלה.

כן, אני בהחלט חושש מהרגע שזה יקרה. מילא פארקר, מילא גרשון. אבל לחשוב על האפשרות שמכבי ת"א של העונה הבאה תשחק בלי באסטון?

אל תלך. תישאר. בשבילי, אתה-הכי-הרבה-המון-ענק.

הטור נכתב לפני כשלושה שבועות במסגרת פרוייקט הפרידה של 'הלב הצהוב' מאנתוני פארקר.