אני חזאי קטן מאוד. עובדה איתנה וחצובה בסלע היא, כך שממש אין מה לנסות ולהתכחש לה. ברוב המוחלט של המקרים בהם אני מנסה לצפות מראש מה יקרה - אחוזי ההצלחה שלי אפילו לא מתקרבים לאלה של שאקיל או'ניל מקו העונשין, או לאלה של ליאור אליהו מחוץ לקשת השלוש. עד כדי כך אני טוב.

אבל הפעם אני מוכן (שוב) לשים את נפשי בכפי, ולהסתכן בתחזית פומבית, שעלולה (שוב) להתנפץ לי בפנים ולשמש (שוב) כהוכחה ניצחת שאין לי שמץ של מושג על מה אני מדבר, הן באופן כללי ובמיוחד ככל שהדברים נוגעים לכדורסל. הנה זה כאן, שחור על גבי מסך: אין שום סיכוי בעולם שמכבי מפסידה לברצלונה.

תאמרו ודאי: פשששש, וואלה יופי. איזו ריזיקה לקחת בתחזית הזו, משהו אקסטרה-אורדינר. למה לא תהמר גם שמכבי תצליח איכשהו להגיע לפיינל-פור של ליגת העל? או אולי שהשמש תשקע מחר במערב? למה ללכת על משהו כל כך קיצוני כמו הימור על הקבוצה שיש לה לא רק עדיפות כמעט בכל עמדה על המגרש ומחוצה לו, אלא גם את יתרון הביתיות?

ועל כך אשיב: נכון, אבל מה שאתם לא מביאים בחשבון הוא שהתחזית שלי מתבססת על משהו מוצק ומבוסס הרבה יותר מכל הניתוחים המקצועיים, מההשוואות בין השחקנים והמאמנים וממידת השפעתם של 11,000 אנשי נוקיה - מכבי תעבור את ברצלונה משום שגם אם תחפשו בנרות, כולל נרות אקמול שנסיכה ב' מכירה לצערה היטב ומקרוב בימים האחרונים, תתקשו מאוד למצוא קבוצה לוזרית כמו ברצלונה.

נכון, ב-81 שנות קיומה זכתה ברצלונה ב-14 אליפויות וב-20 גביעים בספרד, בשני גביעי אירופה למחזיקות ובשני גביעי קוראץ' (וגם ב-11 אליפויות ובשישה גביעים בקטאלוניה אם זה ממש נחשב בעיני מישהו). אבל במפעל האירופי הבכיר מכולם, בו אנו עוסקים כרגע, היא התגלמות הלוזריות, למעט אותה זכייה באולמה הביתי ב-2003, כאשר בשורותיה שלושה תותחי-על כמו בודירוגה, שאראס ונבארו.

הלכתי אל ספרי ההיסטוריה כדי לקבל את התמונה המלאה של הצלחותיה המסחררות של בארסה בגביע אירופה לאלופות וביורוליג. הנה הן כאן, פישול אחרי השתנקות:

ב-1984 היא הגיעה לראשונה לגמר, רק כדי להפסיד 77:73 לרומא.

ב-1989 היא הגיעה לפיינל-פור במתכונתו הפיב"אית, והפסידה כבר בחצי הגמר 87:77 לספליט הגדולה של קוקוץ', ראדג'ה, איוואנוביץ', פראסוביץ' וחבריהם.

ב-1990 צלחו אמנם הקטאלונים את חצי הגמר, רק כדי לפגוש שוב את ספליט ולהפסיד, כמובן. נגמר 72:67.

ב-1991 השפילה ברצלונה בחצי הגמר את מכבי ת"א 67:101, במשחק ערב יום הזיכרון המפורסם. עד כאן הכל טוב, מכאן כבר ממש לא. שוב גמר מול ספליט. שוב הפסד בחמש הפרש, 70:65, ושוב בארסה בבאסה (מצטער, לא יכולתי להתאפק).

ב-1994, בפיינל-פור נטול מכבי ביד אליהו, ניגפו החברים באדום-כחול-צהוב מול האלופה שבדרך, חובנטוד בדאלונה (79:65), ועוד עונה אירופית ירדה לטמיון.

ב-1996 זו כבר היתה טראומה של ממש. ברצלונה מגיעה עד לגמר בפאריס, כשמולה פנתינאייקוס של דומיניק ווילקינס, סטויקו וראנקוביץ', ינאקיס, אלוורטיס ואיקונומו. פנתינאייקוס כבר הובילה בפער דו ספרתי פחות משלוש דקות לסיום, אבל בארסה לא נכנעה, ובהנהגתם של ארתוראס קרנישובאס, חוזה אנטוניו מונטרו וחוזה גלילאה הלכה וסגרה את הפער.

שבע שניות לסיום, כשפאו ביתרון 66:67, חוטף מונטרו את הכדור, ושועט לכיוון הסל למה שאמור להיות ליי-אפ מנצח. הכדור כבר בדרכו לטבעת, כאשר משום מקום מגיע וראנקוביץ' וחוסם את הזריקה. צילומי הטלוויזיה מוכיחים כי המדובר בחסימה לא חוקית, אולם השופטים, ראובן וירובניק ודוריזון הצרפתי, מסמנים להמשיך וברצלונה שוב יורדת מנוצחת. הנה שתי הדקות האחרונות של הדרמה.

שנה אחר כך שוב ברצלונה בגמר, הפעם מול אולימפיאקוס של דייויד ריברס, פאסולאס, נאקיץ', טומיץ' וסיגאלאס. שום דרמה ושום נעליים. נגמר 58:73 ליוונים.

ב-2000 זה שוב הפסד בחצי גמר הפיינל-פור, 65:51 למכבי של האפמן, מקדונלד, הנפלד, קומג'יס ושפר.

אחרי הזכייה ב-2003 באה עוד הופעה אחת בפיינל-פור, ב-2006 בפראג. הפסד כמובן, הפעם בחצי הגמר מול צסק"א (84:75).

לרוב הפשלות היה אחראי אאיטו רנסס, המאמן והמנג'ר המיתולוגי (?). הוא אמנם כבר לא שם, אבל אין לי ספק שרוחו ו"מורשתו" עדיין שורות שם. נו, אני שואל אתכם: לקבוצה כזו מכבי יכולה להפסיד?