עם כל הכבוד לברצלונה-מכבי, טאו ויטוריה-פרטיזן בלגרד וסיינה-פנר/אולקר, ברור לחלוטין שהרוב המוחלט של אוהדי הכדורסל ביבשת יתעניינו בעיקר במה שיתרחש בפיראוס, ויעקבו אחר ניסיונה של אולימפיאקוס להשלים את ההפתעה ולהעפיל לפיינל-פור על חשבונה של צסק"א.

בלי להיות מחובר און-ליין למשרדי הכרטיסים בפיראוס, אני מוכן להמר שהיכל השלום והאחווה יהיה מפוצץ
ולפחות לערב אחד יחזור להיות מה שהיה באליפות אירופה 1987. אי לכך ובהתאם לזאת, חבל לי מאוד שלא אהיה שם (איך, איך לא נמצא אף ערוץ שישדר את המשחק, אינעל העולם), כי בהרבה אולמות כדורסל ביקרתי בחיי - קטנים, גדולים, ענקיים, בארץ ובחו"ל - ובהרבה מעמדים זכיתי להיות נוכח - ממשחקי ידידות מפוהקים בזיסמן הריק, דרך גמר היורוליג בנוקיה המוטרף ועד המדיסון סקוור גארדן - אבל האולם בפיראוס, כאשר הוא מתעורר מתרדמתו ומשממונו ועובר לפאזת הגיהנום, הוא משהו אחר לגמרי.

אחת לכמה זמן, כמו שאולי שמתם לב, אני נוהג לחזור כאן לאותה זכייה ראשונה ומדהימה של יוון באליפות היבשת. זה לא קורה רק בגלל שאני אוהב לחזור על עצמי, אלא בעיקר משום שיש כל כך הרבה צדדים ונושאים הקשורים למאורע ההיסטורי, ואחד מהם הוא ללא ספק הקהל היווני.

זה היה המפגש הראשון שלי עם האוהדים היוונים, ו"חוויה" היא בהחלט מלה קטנה ודלה לתאר את העניין. זה התחיל מההכרה שהיווני הממוצע של אותם ימים (ואני מניח שרבים גם היום) לא כל כך התעניינו בכדורסל כמו שב"שליחי האלים", כפי שכונו שנים עשר המופלאים של קוסטאס פוליטיס - בראשות גאליס, ינאקיס, פאסולאס וכריסטודולו.

מה זאת אומרת? זאת אומרת שבעוד שלמשחק אדיר כמו ברית המועצות (סאבוניס, מרצ'ולניס, טקצ'נקו, וולקוב, טיכוננקו, חומיצ'יוס ובבנקו) מול יוגוסלביה (פטרוביץ', דיבאץ', קוקוץ', ראדג'ה, פספאלי, וראנקוביץ', זדובץ' ואוברדוביץ') הגיעו אולי 6,000 צופים, כמעט כולם תיירים - עלה ההיכל על גדותיו שלוש שעות לפני כל משחק של יוון, כולל מול רומניה החלשה.

מילא עלה על גדותיו, אבל איזה רעש, איזו שירה, איזה עידוד, איזה מה שאתם רוצים. היוונים עלו על משהו פשוט וגאוני בכל הקשור להכנסת האוהדים לאטרף טוטאלי (לא שהיה צריך, אבל בכל זאת). לפני כל משחק, הם תמיד נתנו לנבחרת היריבה לעלות ראשונה לחימום. תאמינו לי, אני, כאוהד נייטרלי, חששתי בכל פעם מחדש לשלומם של היריבים התורנים, שחטפו ישר לפנים את קבלת הפנים העוינת ביותר בה נתקלתי אי פעם. אלו לא היו רק שריקות בוז, ולא היה צריך לדעת יוונית כדי להבין שהאוהדים המקומיים לא בדיוק מאחלים לאורחים בריאות טובה ואריכות ימים.

שלוש-ארבע דקות מאוחר יותר, כשהאולם כבר חזק בתוך מצב הרוח הגיהנומי, היו לפתע מפלחים את האוויר המאוד דחוס (כנראה שאז זה היה נגד החוק לא לעשן באולם) צלילי הפתיחה המפורסמים של Eye of the Tiger. את מה שהלך ביציעים מיד עם שני האקורדים הראשונים פשוט אי אפשר לתאר, אבל חברים מחיל האוויר טוענים שזה די דמה לעמידה מאחורי F-16 בזמן שהוא ממריא.

כך זה נמשך, יום אחרי יום, משחק אחרי משחק, וגם בימי המנוחה לאורך הטורניר. בזמן המשחקים, חצי מהקהל בכלל לא ראה את הפרקט. הם היו עסוקים בלהטריף אחד את השני. החצי השני דחף את השחקנים שלו בכזה טירוף ועם כזו אש בעיניים, שלדעתי הם פשוט לא העזו להפסיד. אין שום הסבר אחר לכך שארבע שניות לסיום הגמר, במצב של שוויון, יעמוד על קו העונשין שחקן אפור ובעל אחוזים לא משהו כמו קמבוריס, ובקור רוח של דריק שארפ ישים את שתי הזריקות כאילו כלום. "הפחד הוא המורה הטוב בעולם", טוענת האמרה המפורסמת. עובדה.

והנה, אחרי הרבה זמן, כל זה (טוב, לא חותם על Eye of the Tiger) אמור לחזור להיכל השלום והאחווה, וממש באסה שאני לא יכול להיות איתם שם. לא נותן לצסק"א יותר מ-15 אחוז סיכוי לצאת משם עם ניצחון, ואם כן - לא נותן להם יותר מחמישה אחוז סיכוי לצאת מהמרחב האווירי של יוון עם אותו מספר אנשים ואותו מספר כולל של איברים שלמים כמו זה איתו נכנסו. נחכה, ומן הסתם גם נראה, או לפחות נשמע. איך, איך אף ערוץ לא משדר את המשחק, אינעל העולם.

Shaharhermelin@gmail.com