רציתי לדבר על רמונאס שישקאוסקאס, אבל רק המחשבה שבכל פעם שארצה להזכיר את השם שלו צריך להקליד שם משפחה בן 10 אותיות הורידה אותי מהעניין. סתם ככה, למי שלא שם, הליטאי קלע 24 נקודות נגד אולימפיאקוס (5 מ-6 לשלוש) במשחק מספר 3 ברבע הגמר ומחכה בפיינל פור לטאו ויטוריה. הולך להיות שם אחלה משחק, בהתחשב בכך שלטאו יש חשבון פתוח עם הרוסים שלא רק שניצחו אותם פעמיים העונה, אלא גם שברו להם רצף של 30 ניצחונות בית ביורוליג.

איזו סידרה הוא נתן, ההוא עם השם הארוך: 18.7 נקודות, מעל 60% לשתיים ולשלוש, 10 מ-10 מהקו. תותח, אם כי לא תותחן עדיין. שהרי אם היה כזה, יכולנו כבר למצוא אותו בלינק המשובח הקרוי 'חיל התותחנים', לא?

ואם פנתינאייקוס מחפשת מאיפה בדיוק נובעות הצרות שלה העונה, שתיזכר בקיץ האחרון שבו בא השם הארוך, פדה את החוזה הענק שלו ביוון לעונה הנוכחית והודיע שהוא עוזב לצסק"א לטובת חוזה עוד יותר גדול. ככה זה כשהכסף מדבר. וככה זה כשהליטאי בתקופה טובה. הוא כנראה הסמול פורוורד הטוב ביותר באירופה. ולא שראינו מעט ממנו עד היום, דווקא ראינו מספיק, אבל אם נחיה גם נראה מה הוא יעשה בפיינל פור. די בטוח, אגב, שאם שאראס היה משחק לצידו בפנתינאיקוס כל העסק שם היה נראה טוב יותר.

אז אם לא עליו, בואו נדבר על אלעד חסין, מי שהיה הפרשן בשידור אתמול ועבד כסקאוט במכבי ת"א ובאולימפיאקוס לצד רבי פנחס הגרשוני (איה הוא, אגב, הגרשוני, להיכן נעלם ומדוע נדם עד כדי כך?).

יש הבדל גדול כשמפרשנים את המשחק מאמנים ועוזרי מאמנים דוגמת חסין או אורן עמיאל או דן שמיר, שעשה את זה באליפות אירופה האחרונה, לבין אחרים. זה שונה לגמרי מהעיתונאים שאנחנו רגילים לשמוע כמו עפר שלח או, נדמה לי, אביב לביא.

קודם כל, בולטת הידענות והבקיאות לפרטי פרטים. חסין ועמיאל הם אנשי כדורסל נטו שבנטו, זה מה שהם עושים, ורק מזה הם חיים. הם יכולים לספר מתי זיסיס נפצע, מה השכר של גורי, באיזו דקה נוהג התורה מסיני של הכדורסל להקפיץ למגרש את פפאלוקאס ואיזה תרגיל, אבל בדיוק-בדיוק, משחקת עכשיו אולימפיאקוס ולמי הוא מיועד בסופו של דבר.

אצל העיתונאים זה לא קורה. אצלם כושר הביטוי, הרהיטות וההתנסחות לא פחות חשובים מהידע והבקיאות הכדורסלנית, כי להחזיק שידור זו אמנות לא פחות חשובה היום מאשר התוכן שמושמע בו. הם, שלא עוסקים אך ורק בכדורסל בקריירה העיתונאית שלהם, יתקשו לצבור את כל הפרטים הקטנים שעמיאל, שמיר, חסין, אדלשטיין ואחרים יודעים וזוכרים מצפייה בעשרות ומאות קלטות לאורך השנים. הם ייעזרו ברהיטות כדי לאזן את המצב ולהעניק גוון קצת אחר לשידור.

כושר ביטוי ושאר התכונות שהזכרתי קודם מביאים איתם בדרך כלל גם נוכחות משוחררת ליד המיקרופון, תולדה של הרבה מאוד שנים של שידורים חיים ומוקלטים. את חסין, עמיאל והשאר, שעושים את זה פעמיים-שלוש בעונה (אולי) אי-אפשר לשפוט לפי הקריטריון הזה. מה גם שלשבת באולפן ולדבר על רקע משחק, או להיות נוכח כפרשן בזמן אמת במגרש עצמו - אלה שני דברים שונים לגמרי.

באופן עקרוני, אולי בגלל הייחוד והשוני, אני מוצא את עצמי נוטה בזמן האחרון מעט יותר לטובת פרשנויות המאמנים למיניהם. אולי בעיקר כי הם מדברים פחות ומתמקדים יותר באקטים מעשיים ובמה שקורה מול העיניים, מאשר בתזות סטייל מה המאמן ההוא צריך לעשות עכשיו, מה הוא חושב כרגע, ומה היה נדמה לשחקן ההוא שעל המגרש.

טוב שמפעם לפעם מספרים לנו בחצי דקה מה עשה מרקוס גורי בקריירה, מי זה בעצם פרידזיס (המוכר גם כפרינטזיס), עוד כמה קווים לדמותו של מסינה שלא הכרנו ומה היתרונות והחסרונות של קינטל וודס תוך כדי משחק. כשהמאמנים אומרים את זה, מרגישים בקלות שהם יודעים כל פרט. אבל כשהעיתונאים מעבירים מסרים עם פרטים ונתונים, מתקבלים לא פעם רושם ותחושה שהם בסך הכל קוראים מתוך תחקיר המשחק שהכינו להם מראש. כן, יש דבר כזה: תחקיר משחק. מאיפה חשבתם שרם ויץ יודע כל פרט על וכל מספר לגבי קוקי בלצ'ר מהקבוצה המהוללת הקרויה, כידוע, השרון?

המינוס של חסין, לפחות בעיניי, וזה כנראה תוצאה של חוסר ניסיון בעמדת הפרשן, הוא הנפנוף המיותר לפרקים בידע העצום שרכש. מדובר כנראה בפריק של מידע וסקאוטינג, שלא לחינם תפס עמדה לצד הגרשוני בשתיים מהקבוצות הבכירות באירופה. אלא שאם הוא אומר שצסק"א נוהגת לנצל את יתרון הגובה של פפאלוקאס ולהוריד אותו לאותיות, הוא ממש מצפה שזה יקרה.

ואם זה לא קורה- זה לא ברור לו. וזה מוזר לו. ולא נהיר לו. וככל שהמשחק עובר ופפאלוקאס לקח את הגארד שלו רק פעם אחת לאותיות, חסין מרגיש שהוא חייב להוכיח את עצמו ואת המידע שהעביר לנו, עד שהוא כמעט מפציר בשדר (רן מלובני, איש חביב ושדר לא רע) שפפאלוקאס ייקח כבר את השחקן שלו למטה, ואולי בעצם מסינה שומר את הטריק הזה לרבע האחרון, למקרה שיהיה צמוד או משהו.

"נו, אנחנו נראה אותו היום מוריד את השחקן שלו לאותיות או לא נראה?", הוא שואל, קצת מוטרד, כשמסתבר שצסק"א לא עושה מה שבוודאי עשתה כל כך הרבה פעמים, כשחסין ישב מטעם אולימפיאקוס או מכבי ת"א ועקב ורגיל ובלש וגלש אל תוך הקרביים שלה ואל תוך עוד לילה אבוד. לפעמים שימוש עודף במונחים מקצועיים האו סוג של אובר דוז. לא צריך כל כך הרבה, הבנו שאתה יודע. תן בכיף, אבל צמצם.

אצל שלח זה לא קורה, כי הוא מנוסה מאוד אם כי לו, כמו לכל אחד שיוצר, יש את הפאקים שלו שלא לשמם התכנסו כאן הערב הזה (או שמא אצלכם דווקא בוקר?). אצל לביא, בכלל הכל זהיר, הכל מוערך, הכל פחות או יותר ולכן, אני מניח, נולד גם הביטוי נדמה לי, שהוא כל כך מנסה להיגמל ממנו. ביטוי שמשאיר אותו די נייטרלי ולא נחרץ.

פרשן לא נחרץ יכול בהחלט להיות פרשן טוב. השאלה היא מה ואם זוכרים ממנו משהו מיוחד בסוף השידור. ונדמה לי, על אף שאינני, שמאביב לביא אנחנו מקבלים פחות אלמנטים חד משמעיים מכפי שמגיעים מפרשנים אחרים, ובטח ממאמנים-פרשנים.

עוד עניין שכדאי לשים כאן על השולחן, אם כבר מדברים, הוא היחס הכמעט-מעריץ לאנשי המקצוע. גם עמיאל וגם חסין מפרגנים מפה ועד הודעה חדשה, למשל, למאמננו הגולה, משל היה מלך מלכי המלכים. ייתכן שכזה הוא בדיוק, אבל עיניהם הנוצצות כשיוצא להם להזכיר את דייויד בלאט מורגשות עד ללשכה הנשיאותית בקומה ה-12 שברמת גן העיר, אפילו שהמצלמה לא מראה אותם אפילו פעם אחת.

אצל הפרשנים-העיתונאים זה לא יקרה לעולם. אפשר לכבד, אפשר להעריך, אפשר לפרגן, בדיוק כמו שאפשר לתמוה, לבקר, אולי גם לסתור ולקטול. ככה זה: המקצוע מחייב, לפחות אצל הרציניים שבינינו.

יכולתי לשבת כאן עוד רבע שעה בכיף, להמשיך ולנתח, לחפש את הדומה והשונה אבל די, סתם נסחפתי. ובגדול, רציתי לומר לחסין שבשורה התחתונה נהניתי להקשיב לו. עם או בלי ההתלהבות הקצת-ילדותית לפרקים, הוא היה בסדר גמור, מרענן ומחדש. או בכדורסלעית: נאה כרפאל היית, חבוב.

באתי לדבר על שישקאוסקאס, ומצאתי את עצמי מדבר על חסין ואחרים. מה שחשוב לא פחות מכל זה הוא, שערוץ הספורט העביר שידור חי של משחק יורוליג. אמנם זה קרה בערוץ התשלום על תשלום על תשלום, ולא לכולם יש, אבל גם זה משהו. אני עדיין שואל את עצמי, מה מנע מהם לשדר מיד לאחר מכן גם את טאו ויטוריה נגד פרטיזן?

שיהיו בריאים שיהיו, היה אומר על זה ודאי שליימ'ה.