עכשיו אני יודע ממקור ראשון מה זה אומר ללכת במדבר ארבעים שנה. לא ברמה הפיזית, כמובן, אחרי יומיים בטח הייתי מתפרק, אבל ברמת הזמן. סקאלת הזמן, מה שנקרא. כל כך הרבה זמן הלכו בני ישראל במדבר? יא אולוהים. איך, איך עשו את זה, איך?

יום ששי, 11 באפריל. נשיא הסיפרה, המשמש גם כיו"ר דירקטוריון כדורסלע-האתר, בן 40. זה הזמן לחלק ברכות ותודות משל עומד הינו על במה מול עם ועדה. לא משהו חדש, אגב, שהרי עושה זאת הנשיא מדי יום ביומו ודלתו פתוחה בפני כל נתין. ובכל זאת, אירוע חגיגי הוא זה.

למי תודה ולמי ברכה בהקשרים כדורסלניים, שהרי לשמם נתכנסנו?

ובכן כי כן, הנה כן כי כן, אכן כי כן, הנה הן באות, התודות:

לכל אותם אנשי כדורסל שונים ומשונים, מאמנים, מנהלים, שחקנים, עיתונאים, אוהדים, שופטים, מקורבים לצלחת וגם לצלחת עצמה: רוב תודות ונצורות על שהבאתם אותי בצל סוכתכם לאורך השנים, ושימשתם לי מקור להשראה ולאנרגיות יומיומיות.

לחבר ג'יימס נייסמית' היקר, שהמציא את המשחק ולא רק שסיפק שמחה, הנאה וג'וי (פתאום הסתדרה לי טוב המלה הזו בהקשר הזה), אלא גם הפך קהל שלם לסמוך על שולחנו של המשחק והביא גם פרנסה למאות אלפי פעילים מכל הסוגים על פני כדור הארץ. יותר עיתונאים משחקנים, כמובן, אבל יאללה, שיהיה.

לכדור, לכדור הכתום עצמו. שלרגע, באיזו הבלחה מוזרה, הפך לצהוב למשך עונה או שתיים בליגת חרטאבונה, אבל חזר לצבעו המקורי. הכדור שכדררתי כל כך הרבה שנים, שסובבתי על האצבע, שהיה החבר הכי טוב, וגם שהעז פעם לפרוק לי האצבע, הבן זונה. הכדור הזה, שבלעדיו כל שנות הנעורים היו הופכות להיות דלוחות וחסרות עניין אמיתי.

לטלפון, המכשיר נהדר הזה, שאלמלא הוא הייתי צריך לסור לכל אותם מאות אימונים משעממים שאחרי נוכחות בשלושה, בארבעה ובחמישה מהם כבר הבנת את הפרינציפ. הטלפון, לו אני מודה. בעזרתו יכול אדם, ועיתונאי בפרט, ליצור מגע ישיר ובלתי אמצעי ואף דיסקרטי ונוח למדי, עם כל שועה עולם באשר הוא, ולהבדיל את עצמו משאר החבורה.

לכל אותם חביבי סיפרה ואלילים שונים, שהפכו את הכדורסל למעניין יותר. תחשבו על זה שהייתי צריך לתאר משחקים ולכתוב ידיעות על זה שנפצע וההוא שמועמד לפה וזה שיחתום לשם שנים על גבי שנים, מבלי להתפרק ולהתענג על שפמו של וונדל אלכסיס ועל צלקתו של דייויד ת'רדקיל המופתי. הייתי משתגע, הייתי.

תודה גם לגיל והתרגיל סלע, שבהיותו כדורסלן בליגת העל במשך קרוב לעשור, סייעה לי נוכחותו על המגרש או על הספסל, לחוש לראשונה מזה שנים את רגש האהדה והרצון שקבוצה מסוימת תנצח. הקבוצה בה שיחק באותו רגע, כן? זה לגמרי אחרת לראות את הכדורסל מעיניים של אוהד או מעיניים של מישהו אובייקטיבי לגמרי שממש לא משנה לו מי מה מו. וזכור לי היטב מועד הפרישה שאחריו נותרה ליגת חרטאבונה בלי גיל סלע. אולי, אולי ממש אז, היא הפכה מליגה שיש בה עניין רב מבחינת הנשיאות, לליגת חרטאבונה שהיחס אליה הוא לא אישי, אלא כאל מקום עבודה.

לעלי מוהר ז"ל, שאני מניח, גם אם אין הדבר נהיר אפילו לי בעצמי, שטורו 'בשער' בעיתון 'העיר' שימש סוג של השראה עקיפה להרכבת נשיאות הסיפרה ושלל נציגיה ודמויותיה הרבות. לא, לא היה סיכוי לראשיד גריפאת לייצג את עזה וסמטאותיה מבלי נוכחותו של מוהר בעיתונות המודפסת.

תודה, אם כי לא מכל הלב, לברך שמאל המנותחת שלי, שהודיעה חד משמעית שאין ברירה אלא לנטוש את הענף כשחקן פעיל ולהתמקד בכתיבה. יכול להיות שבמצב מסוים הייתי הופך למין שחקן ליגה לאומית, חלילה וחסה, ומבזבז את שנותיי בין לבין כל מיני דברים מבלי לקחת צד אחד ולהתמקצע בו. אם כבר הלכה קריירה אחת וצמחה קריירה שנייה, אז תודה למי שאילצה אותי לעשות את זה: הברך, יימח שמה, ורצועתה הצולבת שתמות.

לכל אותם אנשים רבי הוד וחסד שזיכו אותי בתשומת לבם, במחמאות, בפירגונים, בביקורות בונות יותר ובונות פחות. בין אם עשו זאת באמצעות קריאה מוקפדת וקבועה של כתביי בעיתון ההוא, הזה, האחר, או במקומות רבים נוספים כמו ספרי הכדורסל, היומנים, הרדיו ובטח ובטח בכדורסלע-האתר אשר עומד על תילו בגאון רב, יש לומר. ולצידם גם לאלה שליוו אותי מהצד המקצועי. כתבים שונים, צלמים שונים, כותבים מכובדים, ותיקים יותר וגם ותיקים פחות, אשר מכל אחד ואחד מהם למדתי משהו (טוב, לא ממש, האמת), ועם כל אחד מהם היה לי העונג (נו, נגיד), לשתף פעולה ברמה כזו או אחרת (והעיקר שהמשפט הסתיים).

לא אפליג לרגשנות יתרה, ובכל זאת ביום ההולדת ה-40 אציין דמויות בולטות וידועות כאן בכדורסלע-האתר, דוגמת רעיית הנשיא, איתי סלע הפלאי, נגה סלע חסרת התקדים וגם הרכש החדש של חצי השנה האחרונה, תומרינגו סטאר, אשר מלווים אותי ואתכם גם בכתיבה אפילו מבלי שישימו לב (הפלאי קצת מתעניין פה ושם, האחרים לא ממש).

זה קצת מפעים וגם מדהים כשמדברים במונחים של עשרות שנים. הנה, היום אני יכול לומר שאני כמעט עשרים שנה בעסק. ואם מחשיבים את ימי כחייל סדיר בגל"צ שעסק גם אז בכדורסל בתוכנית צעד וחצי, אז יש פה עשרים שנה בול.

והנה, זה מרגיש לי פתאום כמו מנחם לס או אפילו נאה כרפאל. אמנם בן 40 אני ולא בן 65 או 75, ובכל זאת יכול, כשיר ואפילו זכאי לומר את המלים: חצי מחיי אני בעסקי הכדורסל.

ועל זה נאמר: יאאאא אולוהים!

תמיד חלמתי לסיים במילותיו של אחד מגדולי הכדורסל הישראל בכל הזמנים, הלוא הוא היונה ההנפלדית, אשר מעל הבמה בהודעת פרישתו, בעודו חנוק ודומע, לגם עוד מעט מכוס המים שלו, מלמל את סיום נאומו בקול רפה וזרק: "אז תודה".

כמה הרואי. כמה אצילי. כמה מרגש ונוגע ללב היה היונה.

אני אמנם לא פורש, אבל מי יודע, ייתכן שזו הזדמנות שלא תחזור ולכן אני אומר לכולכם, בקול רפה ורועד גם יחד: "אז תודה".

ונמוג לי אל תוך סוף השבוע לבדוק איך זה מרגיש להיות בן 40.