כל מה שקשור למשחק השלישי בין מכבי לברצלונה כבר נאמר, נכתב, שודר, נטחן ונגרס עד דק בכל מקום אפשרי וגם במקומות בלתי אפשריים. אי לכך ובהתאם לזאת, אין סיבה מיוחדת להקדיש לו מקום נרחב, אבל פטור בלי כלום אי אפשר, כמו שאומרים, ולכן הנה שתי תובנות קצרצרות.

ראשית, הקבוצה הטובה יותר מבין השתיים עלתה בצדק, כמובן. הנתון שקפץ לי יותר מכל דבר אחר מול העיניים היה ההשתוללות של הברצלונאים מחוץ לקשת. לקבוצה שמגיעה למשחק קובע בחוץ וזורקת 32 (שלושים ושתיים!) פעמים לשלוש לא מגיע לעלות לשום מקום. יאללה קישטה.

שנית, ביול"ב יש כל מיני שופטים. אם נדרג אותם מלמעלה למטה - יש טובים מאוד (מעטים, אבל יש), יש טובים (גם לא יותר מדי) , יש די הרבה בינוניים, יש עוד יותר הרבה חלשים ויש לואיג'י לה-מוניקה. אין, לא ראיתי מימיי, בוודאי לא ברמות האלו, שופט כל כך חלש מצד אחד וכל כך מתנשא מצד שני. אנבליוויבאל.

אבל ברצלונה מאחורינו ואנחנו עם הפנים קדימה. הפועל ירושלים הערב בהיכל נגד מכבי תל אביב. עובדה. עזבו לרגע את הזיכרונות מגמר הגביע, את האופוריה הצהובה מההעפלה לפיינל-פור וגם את העובדה שעדיין יש בתקשורת מי שלא מתבייש להשתמש במושג "סופר-קלאסיקו" כדי להגדיר את המפגש בין השתיים. לעניות דעתי הלא קובעת, המשחק הזה הוא ההזדמנות האחרונה של ירושלים להראות שהיא שווה פיינל-פור.

לא שאני חושב שהמלחאים ינצחו הערב. ממש לא. אם לנסות לחלק את זה לאחוזים, אני לא נותן להם יותר מ-20, אולי 25 אחוז סיכוי לצאת מנוקיה כשידם על העליונה, אבל זה לא מה שממש חשוב כאן. מה שכן חשוב הוא ששחקני ירושלים ייזכרו ואף יוכיחו כי יש להם יכולת להיראות כמו קבוצת כדורסל, ואם לא - לפחות שיש להם כבוד עצמי, גם אם כצפוי הם יפסידו הערב.

נכון לרגע זה הבטיחו כבר שלוש קבוצות בליגת העל - בני השרון, מכבי וחולון - את הופעתן בפיינל פור. על פי מה שקורה בליגה בעשור האחרון או משהו כזה, די מוזר שמדברים על קבוצות בטוחות בפיינל-פור וירושלים היא אינה אחת מהן, אבל זה מה יש. ירושלים ממש לא שם עדיין, וכמו שהיא נראית - ממש לא בטוח שהיא תהיה. אולי אשקלון תתברג איכשהו לרביעייה הסופית, אולי נהריה, אולי אפילו רמת גן תצליח להתאושש בזמן. ירושלים? בואו נראה הערב.

בואו נראה הערב אם ירושלים רוצה בכלל. כבר לפני חודשיים כתבתי כאן שעושה רושם שבמקום שהזכייה בגביע תדרבן את האדומים להישגים נוספים ותטריף אותם בדרך לפיינל-פור - הולכות ומצטברות בשטח יותר ויותר הוכחות לכך שבירושלים החליטו לנוח על זרי הדפנה עד לסיום העונה לפחות.

שמונה שבועות חלפו, ונראה שהמצב רק הולך ומחמיר. אלה לא רק ההפסדים, אלא בעיקר הדרך בה הם הגיעו. מיחידת הקומנדו של הרבע הרביעי בגמר הגביע נשאר עדר ללא רועה, בו איש הישר בעיניו יעשה ומי שלא בא לו לעשות - וישנם לא מעט כאלה כרגע - לא יעשה. איפה ירושלים ואיפה אשקלון, גליל וגלבוע/עפולה של המחזורים האחרונים. לא משנה בכלל שהשלוש הללו יותר בעניין של הישרדות ולא של פיינל-פור. כל אחד שם נותן את הנשמה ונלחם עד טיפת הזיעה האחרונה, בעוד שבירושלים יש עדיין כאלה שלא שפכו את הטיפה הראשונה.

דני קליין התבטא בעבר לא מעט פעמים שיש המון מה ללמוד משמעון מזרחי וממכבי. הנה אחד מהחשובים שבהם: להישאר תמיד רעב. הלא מכבי מגיעה למשחק באנטי-קליימקס מוחלט, אחרי שהבטיחה את ההשתתפות בפיינל-פור, נכון? נכון. אבל בניגוד לירושלים, אצל הצהובים מצב כזה משמעותו רק דבר אחד: הלאה, אל הניצחון הבא. אני מניח שיחלפו כמה דקות עד שכל השחקנים יירדו אל הקרקע. אולי רבע, אולי שניים ואולי אפילו שלושה, אבל באיזשהו שלב הערב יחזור למכבי הדבר שהכי מאפיין אותה מאז ומעולם - התיאבון לתואר הבא.

אפשר לאהוב אותם, אפשר לשנוא אותם, אבל קשה שלא להעריך את התכונה הבסיסית הזו של המכבים. בעוד קבוצות אחרות שזוכות אצלנו בתואר חוגגות במשך ימים, שבועות ולפעמים אף יותר מכך על פרוסת העוגה הבודדת שנפלה בחלקם, במכבי, שתיאורטית כבר יכולה להקיא ממיליוני העוגות שתקעה מאז היווסדה, מיד למחרת כל גמר - ולא משנה איך הוא הסתיים - כבר מתחילים בהסתערות על התואר הבא. זה כל ההבדל.

יתכבדו החברים מירושלים ויראו לנו הערב שהם לפחות מפנטזים על האליפות, ובשלב ראשון מתכוונים לעשות הכל, אבל הכל, כדי להגיע לפיינל-פור המקומי. בכלל לא בטוח שזה יספיק להם לניצחון, אבל על פי איך שנראית הקבוצה לאחרונה, ולא רק לאחרונה, גם סימני נפט יתקבלו בברכה.

shaharhermelin@gmail.com