על עדי אזולאי עוברת עונה הפוכה. עם מכבי ראשל"צ הוא נכשל בחלק הראשון של העונה, עם עירוני אשקלון הוא מצליח מאוד בחלק השני שלה. העובדה שיש מאמנים (ואזולאי הוא לא היחיד), שנופלים במקום אחד ומיד ממונים במקום אחר מצביעה בעיקר על כך שאין כאן מבחר מאמנים בעלי ניסיון בליגת העל, שקבוצות מוכנות להחתים אותם ללא חשש. דור שלם איבד את מקומו מזמן (ישראל לב, יריב ורשיצקי, יעקב אדלר, יוסי הררי, רני כהנא, אילן קובלסקי, מאיר קמינסקי), וכשכבר נעשה העונה ניסיון לשלוף את אלי קנטי מתוך חשכת הלילה - הוא לא צלח.

מהצד השני עומדים מאמנים שקיבלו צ'אנס ממשי להוביל קבוצה בליגת העל כמו גלעד כץ ועמי נאווי, אבל היות שלא העמידו הצלחה בתקופה הקצרה שלהם בתפקיד - הם בחוץ. עכשיו, כמו שדברים מתנהלים, נאווי וכץ יכולים לחכות המון זמן עד להזדמנות הבאה. מה לעשות, אין להם את השם של גיא גודס ועודד קטש כשחקנים, שסידר להם ג'וב כמעט בלי מאמץ ולמעשה בלי קשר ליכולתם.

המצב הזה זה משחק לטובת מאמנים כמו אזולאי, עופר ברקוביץ', חנוך מינץ או רוני בוסאני, שרצים כמאמנים ראשיים כבר הרבה שנים וזוכים לעדיפות.

אבל זה ברמה הכללית, והפעם המטרה היא לדבר על אזולאי, שהרים את אשקלון לדרגת מועמדת להשתלבות בפיינל פור לפני הפועל ירושלים.

שיחקתי אצל אזולאי במכבי ראשל"צ במשך שתי עונות, ואנסה להיות אובייקטיבי ככל האפשר. הדברים מבוססים על התקופה שלי בראשל"צ תחתיו והנה מספר נקודות שהייתי רוצה להתייחס אליהן:

עדי מאמין מאוד בעוזר שלו (כל עוד הוא בוחר אותו, ולא מקבל הצנחה בתפקיד הזה מהנהלת הקבוצה).

הוא מנהל משחק טוב, אם כי אין בו ניצוצות של גאונות כדורסל כמו שאפשר לזהות לפעמים אצל ארז אדלשטיין או שרון דרוקר. לא טקטיקן מדהים.

הוא נותן כבוד לכוכבים שלו, בתנאי שהם נותנים לו ריספקט בחזרה. אם לא, אין בו שום חשש להיכנס בהם. הוא יודע להעמיד שחקנים במקום, למרות שהמון פעמים זה בא על חשבון שחקנים צעירים. כך שבאיזשהו מקום, לפעמים, זה נראה מהצד כמו להיות חזק על חלשים.

הקבוצות שלו משחקות בדרך כלל כדורסל של מלחמה ואגרסיביות, ולא כדורסל יפה ומושך את העין. תרגילי ההתקפה קצת שבלוניים, פשוטים, ממוקדי מטרה ואין בהם הרבה תנועה של שחקנים. כשהוא מסמן שחקן בקבוצה, אז או שהשחקן משחק המון, או שלא משחק בכלל (כמעט בלי קשר ליכולות באימונים או לכושר שהשחקן נמצא). בתקופתי, בכל אופן, היה מצב שבו אזולאי האמין מאוד באבישי גורדון ונתן לו לשחק 30 דקות למשחק בזמן שרוב הישראלים האחרים דוגמת גור פורת, עמית בן דוד, פיני לוי, גיא זנו ואני – לא כאלה שהחלו לשחק אתמול – קיבלו מעט מאוד דקות, או שעפו לספסל כמעט אחרי כל טעות, והיה ניכר ומורגש שהוא לא לגמרי בונה על הקאדר הזה. הוא לא אוהב לשמוע הערות, הצעות ורעיונות תוך כדי אימון או ביומיום של הקבוצה, ויש סימן שאלה גדול לגבי מידת העניין שלו בתחושות של כלל השחקנים בקאדר. הוא לא מהמאמנים שמייחסים לצד הפסיכולוגי חשיבות רבה, ולא מאלה שמנסים להרים שחקן שלא הולך לו או מתקשה להשתלב.

אזולאי לא מסתמך על מהלכים ארוכים מדי או מורכבים מדי, ונוטה חיבה לשחקנים שמסוגלים לשים את הכדור בסל בלי יותר מדי חוכמות. גילי מוסינזון, למשל, פרח אצלו בראשל"צ כי עשה המון נקודות בפרק זמן קצר. הכדורסל פשוט, כאמור, עם התבססות על יכולות אחד על אחד של הזרים, וזה בלט לפחות בתקופה שלי בראשל"צ. העונה, באשקלון, המצב קצת שונה כי יש לו שני שחקנים ישראלים שיכולים לקלוע הרבה נקודות: יריב יצקן ויובל נעימי.

עדי מתבסס מאוד על הזרים, כאמור, ומקדיש להם המון תשומת לב. הם השחקנים החשובים אצלו בקבוצה, כמו אצל רוב המאמנים. לושיוס דייויס, למשל, כמעט שלא ירד מהמגרש בין אם עבד בהגנה ובין אם לא. יש מאמנים שנוקטים בגישה הזו, כי הם כל כך מאמינים שהכוכבים יחלצו אותם, עד שהם לא נוגעים בהם. גם דריק גרווין היה כזה בעמק יזרעאל, בזמנו. יש מאמנים, לעומת זאת, שמענישים כוכבים אם הם לא עובדים שווה בשוה בשני צידי המגרש. לפיני גרשון, למשל, היה קל לעשות את זה עם קאדר כל כך רחב כמו שהיה לו במכבי ת"א, ושחקנים כמו באסטון, ארנולד, קומאטוס ואפילו שאראס נזרקו לספסל בלי שהמאמן מצמץ פעמיים.

לעיתים אזולאי ייתן הזדמנות לשחקן צעיר, אבל ברוב הזמן יילך על המנוסים והמוכחים ובדרך כלל הוא מקפיד לשמור על דיסטאנס מאלה שמשולבים אצלו לפרקי זמן קצרים, או לא משולבים בכלל. הוא יודע לדבר ולהתנהל מול הנהלה, יודע לפרגן בתקשורת לאנשים שמסביבו ומקפיד על הדברים.

עושה רושם, שאזולאי מתפקד לא טוב כשהוא נמצא בלחץ מסויים. בעונה בראשל"צ שבה סיימנו במקום החמישי, הקבוצה היתה בכלל אמורה להיות בליגה לאומית ואף אחד לא היה מופתע אם היא תרד ליגה. לעומת זאת, העונה, בראשל"צ, הקבוצה התייצבה עם תקציב גדול יחסית במטרה להגיע למקומות 1-6 והוא נכשל. בנוסף כאשר הוא מגיע לקבוצה חדשה באמצע השנה – אם היא נמצאת בדרך הבטוחה לירידה הוא יודע לבצע את השינויים הנכונים ומצליח במשימה.

אצל אזולאי כדורסל הוא לא כל החיים. הוא מסוג המאמנים שלא מסתמכים אך ורק על כדורסל ולא מבססים את כל הפרנסה שלהם אך ורק על אימון. הוא מגיע מעמדה נוחה, כי יש לו עבודה נוספת, אולי אפילו ראשית ומרכזית, שמספיקה בפני עצמה כדי להתפרנס. כך, למשל, הוא יכול היה לעמוד על שלו כשהוחתם בעבר בגבעת שמואל ואחרי זמן קצר עזב בגלל חילוקי דעות עם היו"ר מוטי אמסלם, לגבי הזר רון סליי ששוחרר בניגוד לדעת המאמן. זה היה מאבק בין שני אנשים קשים שלא מתאימים לעבוד יחד. סליי, אגב, מצליח מאוד מאז באיטליה.

לעדי יש ברזומה הרבה שנים של אימון בליגת העל, ובכלל. אני עוד זוכר אותו בתחילת דרכו כעוזר מאמן בגבעתיים ובהרצליה. כמו די הרבה מאמנים לא רעים אחרים, גם הוא סובל ממינוס כזה או אחר, אבל תכל'ס – לא זה מה שמונע ממנו לאמן את הפועל ירושלים, למשל. הוא פשוט מסוג המאמנים האלה, שאין להם כנראה את הפרצוף הנכון, את הטיימינג הנכון. גם אחרי הניצחונות היפים שלו עם אשקלון העונה על הפועל ירושלים, אני אהיה יותר ממופתע אם בעונה הבאה נראה אותו על הקווים במלחה במקום דן שמיר.

gilse@inter.net.il