מקום כדורסלע-האתר ועד היום הזה די ברור, ששמו של דן שמיר בכל הווריאציות האפשריות (למשל, ד. שמיר, או רואה החשבון שמיר, או ד. ממשרד רואי החשבון שמיר) הופיע מספר רב מאוד של פעמים. ובסוף השבוע הזה בו בחר האיש בעל מראה פקיד הבנק להתפטר, עננה קטנה מרחפת מעלינו. נתקשה להכחיש זאת.

אהדנו את ד. שמיר לאורך התקופה שלו בהפועל ירושלים, אם כי לא אחת עקצנו, הקנטנו וגם ביקרנו את התנהלותו, כאן בדירקטוריון ובנשיאות. נתגעגע מאוד לפוזיציה הקבועה שלו בפסקי הזמן, אליהם הכניס את המצלמות דרך קבע ופתח עבורנו צוהר לעולמו – ולא פחות מזה לחייה של קבוצה, כפי שנהג לומר – כמו גם לשטיקים הקטנים שלו ושלה.

למשל, שאסו. נתגעגע להנחיותיו כלפי שאסו, הלוא הוא שרון ששון (ושמחה!), או לחאג'י, ולא נשכח את OG, כמובן, הלוא הוא אוריאן גרין. וכולם בקול הברור ובעגה הרהוטה של שמיר, שהקפיד אחת לכמה שניות במהלך פסקי הזמן לבחון את שחקניו ולבדוק אם הכל ברור ונהיר להם, רגע לפני שחוזרים למגרש.

"א-רייט?", הוא שאל אותם.

וברוב הזמן הם לא השיבו לו, והוא הניח כנראה שדבריו ברורים. ואולי כאן טמון ההסבר לכישלונות האחרונים של הפועל ירושלים, שהרי אם המאמן ממשיך ומציק עם ה-"א-רייט" הזה, שהוא קיצור אינגליזי דאוויני לאול רייט התקני, ואם השחקנים לא משיבים – ברור שיש קצר בתקשורת, לא? ובסופו של יום, כמה פעמים אפשר לשמוע את המאמן שלך חוזר על אותם דברים? הנהנת פעם, הנהנת פעמיים, ודי, נשבר לך הזובון. שמיר הניח שהדברים ברורים.

אז הוא הניח. את המפתחות, כמו שאומרים.

הוא שנאמר: צחוק בצד.

שמיר עבר כמעט שתי עונות מלאות בהפועל ירושלים והגיע למצב שבו הקבוצה שלו כבויה לגמרי והוא אובד עצות, אובד דרך ועובד על איך יוצאים מהסיטואציה הזו. אני לא אתחיל עכשיו להצטרף למקהלת הלמה לא החתימו את טפירו לעוד עונה, למה לא שמרו את אוסטין או מוריס בסגל, למה שמיר נפל עם רוב הזרים שהוא הביא או למה לא נתן לרובם במה יציבה וראויה.

אני רק חושב, שבשום שלב הפועל ירושלים לא היתה קבוצת החלומות של שמיר מאלף ואחד סיבות. הסגלים שעמדו לרשותו הם לא הסגלים המושלמים שהוא רצה, שאף או האמין בהם, גם אם בסופו של דבר הוא האחראי על העמדת הקאדר.

אני חושב שהוא לא ממש רצה את מאיר טפירו, למשל, בעונה הראשונה, וניסה לספסל אותו מבלי שהמהלך הצליח. כתבתי והרגשתי כבר אז שטפירו לא משרת את סגנון המשחק ששמיר רוצה בהפועל ירושלים, ושהוא לא ימשיך שם. ובשורה התחתונה, לא משנה סיפור הרקע כרגע, טפירו באמת לא המשיך.

שמיר אולי לא ממש רצה את טפירו, אבל גם לא מצא לו תחליף ועל הסיפור הזה בעיקר (וגם על היהירות לפתוח עונה בלי מחליף ראוי למריו 'ביג תחת' אוסטין/טרנס מוריס), הוא נפל. וויל בליילוק אמור היה לקחת את ירושלים לכיוונים קבוצתיים וסולידיים יותר מאשר גארד שעולה באוויר לזריקה וברגע האחרון מתחרט ומחליט למסור כמו טפירו.

בליילוק לא עשה את זה. וגם לא אלה שבאו אחריו. את הקטעים עם אנתוני רוברסון וראמל קארי אני באמת לא לגמרי מבין. רוברסון היה פה זמן קצר ונעלם עם הרוח, מי זוכר בכלל מה-מי-מו לגביו. אבל לפחות לגבי קארי שנמצא כאן עדיין, אין לי כמעט ספק שאפשר היה להפיק ממנו יותר.

האיש אמנם קצת מוזר, לא נכחיש זאת, שהרי לא שגרתי לראות אדם מודה לאל הטוב תוך כדי משחק אחרי כל סל שהוא קולע (תודה לו, נניח, אחרי כל 50 נקודות מצטברות או משהו כזה). ועם זאת, ראיתי מקארי ניצוצות של כדרור מדהים, מסירה יוצאת מהכלל וקליעה ברמה גבוהה בלא מעט משחקים.

הדגש הוא על ניצוצות. יכול בהחלט רו"ח ד. שמיר לטעון, שכאן בדיוק הבעיה כי מדובר בניצוצות בלבד. ויכול קארי להשיב, שאם היה משחק באופן קבוע ויציב הניצוצות היו הופכים לכדורסל טוב וסולידי לאורך זמן. לפעמים ואולי אפילו ברוב הזמן, מאמן נמדד גם ביכולת שלו להפיק את המקסימום מהשחקנים שלו ובטח כאלה שהוא האחראי הישיר להבאתם. שמיר לא עשה את זה עם קארי.

גם הנד-נד בעניין ג'ייסון וולס לא היה תמיד ברור, או ההצטיידות בנואל פיליקס. על פניו זה נראה כמו הצעד הכי הזוי בעולם להחתים את הזר עם הנתונים הכי גרועים בתולדות מכבי ת"א אי-פעם. אבל אם שמיר היה מקפיד לשחק עם ארנולד ופיליקס ולסמוך על הצמד כשניים שמשלימים זה את זה, אפשר עוד היה לראות טעם בדברים. פיליקס נתן פה ושם הגנה, ריבאונדים, הקרבה וחסימות, ואפילו הרביץ כמה וכמה מהלכים התקפיים לא רעים. אני באמת לא רואה סיבה (למעט אולי ביצוע עבירות אובססיבי של פליקס שמפריע לו להישאר על המגרש לפרק זמן ארוך), שהיתה אמורה למנוע מהשניים האלה להפוך לקו קדמי מאוזן וסביר מאוד במונחי ליגת קזינו.

בקיצור, יש המון נושאים לדבר עליהם והפועל ירושלים של העונה, על כל הברדקים שלה בדרך. וזה כולל את הקושי הרב להשיג ניצחונות חוץ, הטענות של גיא פניני על כך שארנולד לא מוסר, התקופה הארוכה מדי בה הוביל דרור חג'ג' את הקבוצה כרכז טבעי יחיד לו ועוד כל מיני כאלה, היא חתיכת סיפור.

אני נוטה להאמין, ששמיר כאן כדי להישאר. מעכשיו העניין והמיקוד עוברים אל הוא המשך הדרך והתוכניות הפרטיות שלו. אם הוא ישמש בעונה הבאה כעוזר למאמננו הגולה בצסק"א מוסקבה כמו שפורסם, מצבו טוב ואין מה לדאוג לו. אבל אם לא, ויסתבר שהוא קפץ מהר מדי וגבוה מדי ועכשיו מביט סביבו ולא מוצא ניחומים בקבוצות כמו בני השרון, או נהריה, או אשקלון, או גליל עליון (אם יתפנו) – אז האיש יצטרך מין תקופת צינון כדי להירגע קצת.

לארז אדלשטיין, למשל, או למולי קצורין, זה קרה אחרי הרבה מאוד שנות אימון רצופות. גם שמיר היה במרכז העניינים כעוזר וכמאמן ראשי במשך כמה שנים אינטנסיביות ולא יזיק לו פרק זמן מסוים של ניקוי ראש וטיפול עשרת אלפים יסודי. איכשהו, אצלו המשבר הופיע מהר, בטח יחסית לזמן הקצר שבו הוא משמש כמאמן ראשי.

אני לא מייחס עד כדי כך חשיבות להיותו של מאמן טכנאי מובהק וקר כמו שנוטים לייחס לרו"ח ד. שמיר, על סמך התנהלותו על הקווים. באותה מידה, אני לא מתרגש ממאמנים שמלטפים את ראשי השחקנים שלהם מבוקר ועד לילה. כנראה שאישיות שמורכבת משורה של גורמים, קצת מכל דבר, היא האולטימטיבית
כדי לזכות בהצלחה מול כל הגורמים – שחקנים, הנהלה, אוהדים, תקשורת.

בעיניי, שמיר שיחק אותה כי הוא זכה בשני גביעים בתוך תקופת התלמדות. צריך לזכור, שזו היתה תקופת התלמדות. אמנם על חשבון הפועל ירושלים ובזמן אמת, אבל אלה דברים שירושלים לקחה בחשבון כשהחתימה אותו ולכן, בין השאר, היתה יוצאת רע מאוד מהסיפור אם היתה מפטרת אותו. מה גם שהאיש הוביל אותה לזכייה בשני תארים,
משהו שאף מאמן בגילו ועם רקורד זעום כמו שלו לא עשה. לא מחוץ למכבי ת"א, בכל אופן.

אם לסכם את העניין, כי הרי לא ייתכן שאיייטמונים יימשכו כאן עד אין סוף, אפשר להגיד ככה: בעוד שלוש, ארבע, חמש שנים, דן שמיר יהיה מאמן טוב יותר. אני די בטוח בזה. ולדעתי, גם הוא.