שבוע הפיינל פור הגיע. להגיד לכם שאני מתעלף מזה? שאני כולי דיצה ורינה? או שמא רינה ודיצה?

לא. אני לא.

אבל אין לי ברירה וברירה אין לי, אלא להיות אחד מאותם מעמיסי התכנים הבלתי נגמרים כשמתקיים פיינל פור ומכבי ת"א היא חלק ממנו. ועל זאת נתונה התנצלותי מראש. יש אנשים שאולי רואים בימים האלה ימי חג גדול ומרשים. אני לא אחד מהם, צר לי לאכזב.

מצד אחד, פיינל פור בלי מכבי ת"א כמעט ולא קיים בתודעה כאן. במקרה כזה העסק מצטמצם לשידורים בערוץ לייב-לייב-פלוס- לייב שרק מעטים רואים, עם אלעד חסין תורן כלשהו, והפולמוס לגביהם כמעט לא קיים. ובטח שאין פידבקים, כי איך יהיו אם אין תהודה?

מצד שני, כשמכבי ת"א היא חלק מהעניין, יש כאן היסטריה כאילו סאדאת מגיע לביקור. בגדול, אין ולא היתה לי בעיה עם מכבי ת"א, למעט העובדה שהקבוצה הזו הגיעה כבר לפיינל פור העשירי שלה ב-21 שנים, יותר מכל קבוצה אחרת באירופה. והכי בעייתי - ששה מתוכם היו בשמונה השנים האחרונות. בעברית צחה: יותר מדי פעמים. וזה לא מתאים לאנשים שהמוטו שלהם בחיים הוא נוחות, נינוחות ונוחיות.

בקיצור, אם יורשה לי ביטוי גס וחסר תקדים בכדורסלע-האתר, הפיינל פור יצא מהתחת עוד לפני שהגיע לשם אפילו. נמאס. בגדול נמאס. אבל זה חלק מהשגרה של פיינל פור עם מכבי ת"א, ואם צריך לבחור בין אחד כזה לאחד שמכבי לא שייכת אליו – בכל זאת אלך עם הראשון, עם כל הניג'וס ההיסטרי שנלווה אליו. כי אנחנו אוהדי כדורסל ויש אירוע כדורסל דומיננטי, נבלע אותו כמו שהוא בין אם הוא טעים ובין אם יש לו קצת טעם של תרופה.

אמנם בשום מצב אין לי כוח לקרוא סיפורי מחירי כרטיסים, סוכני נסיעות, ציטוטי אוהדים לעייפה ואת עלילות הרב גלויברמן. אני גם יכול לדקלם כמעט במדויק, או לפחות להמציא ואף אחד לא ישים לב, כל מה שיאמרו המאמנים או השחקנים של הקבוצות היריבות. מצד שני, מודה שגם אין לי חשק לקרוא (או לכתוב, אבל זה כבר דבר אחר) מאות מלים ופרופילים מקצועיים יותר או פחות על סאטו, חריאפה, יסאיטיס וקאמינגס. כי כשיש פיינל פור ששי בשמונה שנים כל מה שבא לי הוא לגשת למשחקים עצמם, לראות, ליהנות, לכתוב קצת בכיף ולסגור עניין. לט דה שואו ביגין. ומאמננו הלאומי היה ודאי מוסיף: "וזה הכול!!!".

אודה ולא אבוש, ואף אבוש ואודה, שאהבתי יותר את הפיינל פור בשנות התשעים. אז, כשמכבי ת"א לא היתה חלק ממנו מ-1992 ועד 1999 כולל, התחרו שועי עולם רחוקים ומסתוריים משהו עוד בטרם עידן האינטרנט. כל מיני דנילוביץ' ודג'ורג'ביץ' צעירים, וסאבוניס צעיר, ותיוס אדני צעיר, ופיטיס צעיר והנרי וויליאמס שנעלם מבלי שוב. ויותר הדליק אותי לעקוב אחר פיינל פור בהשתתפות בולוניה, ריאל מדריד, בנטון טרוויזו ופרטיזן בלגרד כאלה, מאשר לשמוע כל היום במהדורות החדשות והמבזקים ובכותרות הראשיות על אלפי הצהובים שפשטו על כיכר העיר בפאריס.

באיזשהו מקום, מכבי ת"א לקחה את התמימות מהאירוע, גנבה לי את הבייבי. הפיינל פור נעשה מפלצתי. מילא, בפעם-פעמיים הראשונות, אוקיי. אולי היה שם גם מקור לגאווה עבור כולנו, אנשים ישראליים עם לב פועם וגאה. אבל 6 מ-8? די, רבאק.

באיזשהו מקום, הסיקור והכיסוי ובעיקר הימים שלפני הפכו למין מעמסה ועיסה דביקה ומעיקה. ככה זה, ככה אני מרגיש לפעמים, אבל את המשחק צריך לשחק עד הסוף. שהרי פרנסתנו היא זו. וזוהי פרנסתנו.

אין ברירה. צריך לעצום עיניים, לצלול פנימה, לתת לגל הענק לעבור, להקליד בעוז ולקוות שכדור הארץ יעשה את פעולתו כמו תמיד, יום ירדוף יום ועוד מעט כל זה יהיה מאחורינו.