יכול להיות שחלק מכם שמו לב, ויכול להיות שלא: אני מנסה להרוויח זמן. מנסה לתת לפיינל פור הזה לעבור עוד לפני שהוא התחיל. בכל הקשור לכדורסלע-האתר אני ריק. ריק כמעט לגמרי. שיתוק וחוסר מוטיבציה כזה לא אחזו בי כנראה מאז הפיינל פור האחרון בהשתתפות מכבי ת"א, ובטח שלא עברו עלי מאז קום האתר הזה.

מצד אחד, אני מרגיש שאין שום טעם לכתוב כאן אייטמונים על הפיינל פור. כאילו, מה, עוד קטעים וכתבות על מכבי ת"א והיריבות שלה? לא מספיק לכם מה שקורה בכל מקום ומכל כיוון?

מצד שני, כדורסלע-האתר התגאה תמיד בזוויות המיוחדות והשונות שלו סביב ענייני דיומא ודלילא, ולא נעים לי להשאיר אתכם בלי כלום.

אבל יש כל כך הרבה גופים שמסקרים ומצלמים ומשדרים וכותבים ומלהגים עכשיו, שאם אני רוצה באמת להיות ייחודי ושונה כנראה שאצטרך להגיע עד לדו"ח השיננית של בוטסי ת'ורנטון לגבי הניקוי האחרון שעבר. עד כדי כך. הכל כבר נאמר, בכל כבר דובר. וגרוע מזה – יש דיבורים וציטוטים ותמונות שכבר ראינו פעם ועוד פעם ועוד פעם. לא מבין איך לאנשים לא נמאס מזה. לדעתי, לרוב דווקא כן נמאס אבל הס מלהסגיר. מכבי חוגגת עכשיו והעם צוהל.

מה קרה? מה השתנה בדרך? מה נדפק אצלי ואיפה דברים השתנו? שאלות הריוניות-גורל הן אלה.

באופן עקרוני, אני די בעד שגרה. שגרה זה טוב, זה יציב, זה משרת אותי ואת אורח חיי באופן מצוין רוב הזמן. אבל איכשהו, כשמגיע פיינל פור כזה ומביא איתו את כל המראות והקלישאות והדיבורים שכבר ראינו ושמענו כל כך הרבה פעמים, זה מזכיר לי את ימי ככתב שמסקר את מכבי ת"א, יושב ביד אליהו ומסקר עוד משחק ליגה מפוהק נגד עירוני רמת גן (לשאלתכם: כן, זה היה 28 הפרש. או 31. לא זוכר, היו הרבה כאלה). זה מזכיר לי את המחזוריות הקבועה של הכדורסל שהיא קצת יותר מדי שגרתית. בעשור הזה נראה, שמכבי ת"א מגיעה לפיינל פור כמו שהיא לוקחת אליפויות.

ואם לקחת עוד זווית אחת לעניין הזה, הרי שמה בכלל יכולתי לעשות? להעלות אייטמונים שלא קשורים לפיינל פור כרגע נראה קצת תמוה ולא קשור. אפילו שעומאר סניד הוא חביב הסיפרה, אני חושב שאייטמון מפואר עליו בזכות ההצגה שלו בניצחון על אשקלון בחמישי בערב, לא ממש יחזיק כאן. ייראה תלוש. ירגיש לא שייך. אפילו בעיניי, שכן מחפש דרכים להתנער קצת מכל הדיווחים החמים והמרתקים יותר ומרתקים פחות. הבעיה הכי גדולה היא לשחק את המשחק: להיות חלק מזה במקומות ששמים את הפיינל פור על ראש שמחתם, ולא לשים על זה שיט במקום שבו אני קובע לעצמי מה ואיך ולמה. שהרי יו"ר הדירקטוריון אני.

וזה מה שהחלטתי: צילום נאה ב'רואים עולם' ואייטמון מתחבט, שהוא בדיוק האייטמון שאתם קוראים עכשיו, זה כל מה שבא לי להתעסק איתו עד למשחק נגד סיינה. זה, וההימור של שוטה הנבואה על מכבי ת"א + 4.5, והקטע של סר ש. הרמלין שהרביץ תורה בבני העם בהרצאתו הקצרה. כן, קצרה היתה. כנראה שגם הוא אמר לעצמו: יאללה, שיתחיל, שישחקו וחדל דיבורי סרק.

כל התחושות האלה מעלות בי עוד שאלה ביני לבין עצמי. כל השנים אני ואחרים בוכים על כך שאין מספיק שטח לכדורסל בעיתונים ובאתרים, ושענף הביפ הוא לא רק גונב דעת אלא גם משיג גבול וגונב שטח. בפועל, כשפתאום יוצאים מוספים שלמים שכולם מוקדשים לכדורסל, למכבי ת"א, ליריבה שלה, וגם עמודי החדשות מתהדרים בכתבות צבע (עם הצילום הקבוע של אוהדים בכיכר או של שמעל'ה ופנאן משחקים שש-בש) - פתאום לא בא לי על זה. או בקושי בא לי.

פתאום זה מעיק, פתאום זה הרבה מדי, פתאום זה מעניין פחות. יכול להיות שפשוט התרגלנו להיות מיעוט נרדף וגאה, שברגע שהוא מקבל במה נרחבת וכולם מציגים וחושפים אותו באינטנסיביות מדהימה - יורד כל החשק?

שאלות הריוניות-גורל הינן.

ואין לי תשובות ברורות לגמרי בעניין הזה. לפיכך, ובעיקר משום כך, ובעקבות זאת, ועל סמך המצב, אין ברירה אלא להעביר את הזמן ולמרוח אותו ולתת לכל האחרים לא לפספס אף אירוע, אף ציטוט, אף אנקדוטה. לתעד ולשדר ולכתוב (במינימום טעויות אם אפשר, תודה) ולעשות את העבודה כל אחד על פי ראות עיניו.

וראות עיני, כיו"ר דירקטוריון כדורסלע-האתר, אומרת שברוב ימות השנה אנחנו מרביצים פה תורה בבני העם ובנתינים באשר הם. ועכשיו, קצת כמו ימי שבתון, קצת כמו מנוחת סיאסטה, קצת כמו הישענות לאחור על כסא נוח, ניתן לכולם לספר לכם על סרט הקולנוע האהוב ביותר על ת'ורנטון, נאומיו של נבן ספחת במסיבת העיתונאים, הגיגיו של רענן כץ, פרק נוסף בסדרה המתמשכת על מיהו אטורה מסינה וליווי אלכס גארסיה באימון הבוקר כדי לשמוע אם הוא מתרגש לקראת האירוע (כן, הוא מתרגש).

נשב בצד, נשב.

נמעט לכתוב בימים אלה. נהנה מסוף השבוע. נצפה במשחקים, כמובן. ניתן לגל לעבור. האביסו אותנו, מילאו אותנו, אני מרגיש כמו אחרי סעודת החג בליל הסדר, או אחרי ארוחה בשרית שאין לה קצה ואין לה סוף בפאפאגאיו. מרוב שפיטמו אותנו, הלך התיאבון לגמרי.

אבל בלי איזו פנינה טובה של הוגה הדעות א. מליניאק, יהיה קצת קשה לסגור את הקטע כבד-הראש הזה. אז קבלו: "כי אם הפסד הוא סימן לניצחון, וטוב הוא סימן לרע, אולי עדיף לבוא למדריד במצב רוח רע ולנצח".

הבנתם? גדולים אתם.

בעיניי, אגב, ובהקשר זה: אם הצלחתי לעייף אתכם, כדאי לכם ללכת לישון. אבל אם תלכו לישון, אולי לא תתעוררו ותפספסו את הפיינל פור. אם כן תתעוררו ותראו את הפיינל פור, כנראה שלא עייפתי אתכם מספיק או שלא הייתם עייפים מלכתחילה. בכל מקרה עזבו, שמעו לי, אין מה לראות.

אהה? איך זה? ספק אם א. יכול לעשות את זה טוב יותר ממני על אף שהוא ממציא השיטה.

אתם יודעים מה, בכל זאת, כדי שהמצפון יהיה שקט, הנה תוכנית האולפן שהקלטנו ב-ONE לקראת המשחק (והפעם יחד עם דורון ג'מצ'י כאורח).
מי שרוצה להרוג קצת זמן עד למשחק יוכל אולי לעשות את זה באמצעות התוכנית.

שלומות ונצורות, ניפגש בקצה השני של סוף השבוע.