לא קורה לי הרבה שאחרי כתיבת אייטמון אני חי אותו הלאה. בדרך כלל הדברים נכתבים, זורמים, נשלפים ועוברים הלאה אל הקטע הבא. הפעם, משהו ב'הנה בא עוד גל גדול' שעדיין מונח בעמוד הראשי לא נותן לי מנוחה. אין ברירה אלא ללכת ל'הנה בא עוד גל גדול 2' ולהמשיך לדון בסיפור הפיינל פור. כי על שון סטונרוק וזוראן פלאניניץ' כבר קראתם או תקראו.

אני עדיין מנסה לנתח לעצמי מה כל כך מפריע לי בימים האלה ממש, סביב תופעת העדר והנהייה אחרי מכבי ת"א. אחרי עוד מחשבות בנושא הגעתי למסקנות, או לפחות הערכות, שעומדות על קצה הלשון.

בהמשך לדברים שנכתבו בקטע הראשון, אני מרגיש שבעצם העניין המסחרי-פופולארי-רייטינגי-מסורתי של העניין גובר בנוקאאוט על הקטע הספורטיבי.

זאת אומרת, הנה שאלה: האם התקשורת היתה מתגייסת באופן דומה עבור הישג תיאורטי זהה של הפועל חולון או בני השרון? לא שהן עושות או יעשו את זה בקרוב, אבל האם זה מה שהיה קורה?

את מי אנחנו מאדירים כאן, את שמעל'ה מזרחי וצביקה שרף או את ההישג הספורטיבי עצמו? אם התשובה היא מכבי ת"א על אנשיה ואוהדיה, וזו כנראה התשובה, אז אני מודיע שנמאס לי. היינו בסרט הזה מספיק פעמים.

הייתי רוצה לראות פנים חדשות. הייתי רוצה לדעת מה היה קורה אם הפועל חולון היתה מגיעה לסיטואציה כזו. הייתי רוצה לקבל צילומים חדשים, כתבות אחרות, אנשים אחרים. כל כך רוצים לתעד את השש-בש היומי בלובי של המלון? תנו לי פעם אחת את דורסמן נגד עופר חירותי, או נגד מנהל הקבוצה. איך קוראים למנהל הקבוצה? שאלה יפה שמעידה על הסיטואציה הנוכחית.

לא שזה אפשרי כאמור (וגם זה עניין מתריס בפני עצמו), אבל אם חולון היתה מגיעה פתאום לפיינל פור האירופי בעונה הראשונה או השנייה שלה, מה אז? האוהדים שלה היו הולכים אחריה גם לקצה העולם, אני בטוח, אבל גם התקשורת?

מה הסיפור פה, הספורט או העדר? מה חשוב פה, הסיכוי לזכות בתואר או הסרט התיעודי שיכין במאי איקס על אוהד שהתגרש מאשתו כי לא הרשתה לו לזרוק 1500 יורו על טיסה + מלון + כרטיס לפיינל פור?

אני יודע שאין ספורט בלי כל מה שקורה מסביב. אבל לפעמים, באירועים נקודתיים, יש לי תחושה שענייני המסביב הופכים להיות חשובים בהרבה מהדבר עצמו.

לא מת על זה, מה לעשות.

ובעצם, למה לרמות את עצמי ואתכם? מה שאני משדר כאן בעצם היא תחושת אי נוחות מסיטואציה של שליטה. שליטה במצב, שליטה בכדורסל, שליטה ביומיום הספורטיבי שלנו, שבסך הכל הייתי רוצה לראות אותה מתחלפת מפעם לפעם.

כמו שזכיות רצופות על פני המון שנים לא יכולות להוסיף עניין לכדורסל הישראלי (ותראו איזה אקשן ועניין נוצרים כשקבוצה שאינה מכבי ת"א זוכה בגביע המדינה), כך גם, באיזשהו מקום, בקטע האירופי. כולנו הבנו את עניין הפיינל פור האירופי, את הקטע של מכבי ת"א והאוהדים ומהדורות החדשות והמבזקים והצילום של השחקן התורן ישן במטוס בפה פעור כמו חצי מת. שיחקנו מספיק פעמים את המשחק וכינסנו את מיקי-מוטי-אולסי-רלף בפעם המאה לצורך עוד כתבת נוסטלגיה. די.

אחרי כל כך הרבה פעמים בעשור הזה ובכלל, אני רוצה פרצופים חדשים. סיפורים חדשים. דרמה חדשה בכיכובם של אנשים חדשים. מספיק לי ממכבי ת"א, אפילו שגם אני הייתי אחד מאותם ילדים שגדלו על הישגי המועדון הזה שבלעדיהם ספק אם היינו נחשפים בכלל לרמות הגבוהות של הכדורסל האירופי.

והאבסורד הגדול הוא – וזה לא משהו חדש כי כולם מודעים לו – שדווקא בליגה המקומית קיים סיכוי לחידוש, בזמן שבמסגרת האירופית מה שהיה הוא שיהיה בלי שום קשר לתוצאות על המגרש.