"את מי היית בוחר לחמישיית כל הזמנים בכדורסל הישראלי?" שלף פתאום יו"ר הדירקטוריון בשיחה שניהלנו לפני ימים אחדים. לא רק מתוך עניין-גרידא שאל היו"ר, כי אם על רקע איזשהו פרויקט עליו עמל למי מכלי התקשורת שעליהם פרנסתו, שכן רב פעלים הוא האיש ולפיכך גם עתיר פרויקטים לעת מצוא.

"תלוי", שלפתי כמעט מבלי לחשוב, "אם רשאי אנוכי לכלול בין השחקנים את היהודי השגיב ארל וויליאמס, הרי שאין סנטר אימתני ממנו שדרך על מגרשי הכדורסל בארץ. אם לא, יוצב במקומו תני כהן-מינץ הגדול. לצד אחד משניהם, ישלים את הקו הקדמי המדולל-משהו בוזי ינאי, שלא היה ולא יהיה מבחינתי שני לו, בעוד שאת הקו האחורי יאיישו טל ברודי, מיקי ברקוביץ' ובארי לייבוביץ'". כן-כן, בדיוק מה שאתם קוראים. עם כל הכבוד, ויש המון, לא ג'מצ'י, לא קטש, לא הנפלד, לא סילבר, לא רלף קליין, לא אברהם שניאור ולא אף אחד אחר. זו החמישייה שלי. היא ורק היא.

שוחחנו על עוד מספר דברים, שממש לא עמדו ברומו של עולם אבל דווקא נהנינו לעסוק בהם, ואז המשכנו, היו"ר ואני, הוא בשלו ואני בשלי. אנשים עסוקים אנו, ואין לנו זמן לשיחות ארוכות מדי ובטלות עוד יותר מדי. החיים ממשיכים בקצב מהיר, המטלות נערמות ויש לטפל בהן בטרם ייקברו מתחת הררי מטלות נוספות.

לא הקדשתי זמן רב מדי לשיחה ההיא, עד שאתמול, או שמא היה זה שלשום, הציף את כל כלי התקשורת, קטנים כגדולים, מבול של משאלים ומצעדים. שיר ה-60, אישיות ה-60, אושיית ה-60, צילום ה-60 וכן הלאה, כולל, איך לא, ספורטאי ה-60.

מיקי הוא ספורטאי ה-60, כך קבעו בהמוניהם גולשי ynet. גל פרידמן הוא מספר 1 של העיתון של המדינה, כך הבחנתי ברפרוף בדוכן העיתונים, וזה נמשך בכל עיתון, אתר, ערוץ ומה לא. זה כאן, ההוא שם, פה הוא מקום ראשון, אצל אלה הוא רק שלישי, ותגובות של X ("זה דבר גדול, תודה לכולם!), והתייחסות של Y ("זה פשוט דבר גדול, באמת תודה לכולם!"), בלי סוף ובלי קץ.

אני לא אוהב את המשאלים האלה. ממש לא. למרות שאם שואלים אותי אני תמיד עונה - אף פעם לא מעניין אותי לקרוא, לצפות או לשמוע על כך. לא מעניין וזהו. מה שכן, זה גרם לי לחשוב ביני לבין עצמי מי באמת הספורטאי בה"א הידיעה בכל תולדות המדינה, ולעניות דעתי הבהחלט לא קובעת.

איך בכלל בוחרים אחד כזה? אלה קריטריונים משחקים תפקיד גדול יותר? בואו ניקח למשל את מיקי ברקוביץ' מול גל פרידמן. עם כל ההערכה למדליית הכסף שיש למיקי מאליפות אירופה לאומות בטורינו 79', לשני גביעי אירופה עם מכבי ת"א ואלוהים יודע כמה אליפויות וגביעי מדינה - אף אחד מאלה לא משתווה לדעתי למדליית הזהב האולימפית של פרידמן. ככה זה, מדליית זהב אולימפית היא מדליית זהב אולימפית ואין דבר שישווה לה.

מצד שני, איזה מספר בתולדות המדינה גדול יותר לדעתכם: זה של הילדים שחלמו להיות מיקי, או זה של אלה שהאליל שלהם היה, או עדיין פרידמן? מי מביניהם השפיע יותר על הספורט במדינה בכלל ועל התפתחות הענף הספציפי בו הוא עסק בפרט? נדמה לי שהתשובה ברורה. מאוד ברורה. בשכונה קוראים לזה "לא כוחות".

בכל זאת ניסיתי לחשוב את מי הייתי בוחר כספורטאי מספר אחת. לו נשאלתי ואם הייתי חייב, כמובן. חשבתי וחשבתי, ושורה ארוכה מאוד של ספורטאים הסתדרה לה בסך בתוך הראש (הוא ריק ברובו, ולכן יש שם הרבה מקום). מהכדורסל באו כל הגדולים שהוזכרו למעלה וגם אחרים, את הענף-שאין-לנקוב-בשמו ייצגו, אודה ולא אבוש, לא מעטים - אגדות בהן הוצפתי מגיל אפס כמו יעקב חודורוב ונחום סטלמך ז"ל, וייבדלו לחיים ארוכים ומאושרים שייע גלזר, מוטל'ה שפיגלר וגיורא שפיגל, אורי מלמיליאן ועוד רבים - וגם אסתר רוט שחמורוב, כמובן, ויעל ארד, אריק זאבי, אלכס אברבוך, השייטים המיתולוגיים שמשון ברוקמן ואיתן פרידלנדר, מיכאל קלגנוב, עמוס מנסדורף, איתן אורבך והמון נוספים.

אבל אז חשבתי על מישהו אחר. מישהו שהוא ספורטאי אדיר, אלוף ענק שאין בשום לכסיקון מספיק מלים כדי לתאר את הקשיים עליהם היה צריך להתגבר, ושבהם הוא עדיין נאבק בכל יום ויום על מנת להגיע לאן שהגיע. מישהו, שבגיל 28 ניצב לגמרי לבדו בפסגה, לחלוטין בליגה משל עצמו, ושהוא דוגמה ומופת לכל ספורטאי באשר הוא. מספר אחת שלי, ללא שום תחרות, הוא השחיין איציק ממיסטבלוב - שלמרות שיתוק המוחין ממנו הוא סובל, ולמרות העובדה שמבין ארבע גפיו הוא יכול להפעיל רק את יד ימין, הוא כיום אלוף אולימפי ואלוף עולם, כאמור ללא עוררין וללא מתחרים של ממש בקטגוריית הנכות שלו, שהיא הקשה ביותר.

אז הנה, גם אני לא התאפקתי ובחרתי, ועכשיו תסלחו לי, צריך לחזור לעבודה. יש עוד המון מה לעשות לפני שנגיע אל המנגל ואל הנחלה. חג עצמאות שמח.