אין לי מושג מיהם 125 העיתונאים והשדרים האמריקאים, אשר בידיהם הופקדה משימת בחירת ה-MVP. אני לא מכיר אישית אף אחד מביניהם, וגם לא ידוע לי מי הצביע עבור מי השנה. השורה התחתונה היא שהם בחרו בקובי בראיינט. השורה העוד יותר תחתונה, לעניות דעתי הלא קובעת, היא שהם פישלו ובגדול.

קובי נתן עונה פנטסטית. גם במאמץ עליון ובעזרת הרבה נרות לא תמצאו אדם שיחלוק על כך, כולל החתום מעלה, שמעולם לא נמנה על אוהדיו השרופים של בראיינט. האיש לא רק הוביל את הלייקרס למאזן הטוב ביותר במערב, אלא עשה זאת תוך שהוא מעמיד שורה סטטיסטית מרשימה, שכל שחקן בכל מקום ובכל ליגה היה חותם עליה בשלוש ידיים: 28.3 נקודות, 6.3 ריבאונדים, 5.4 אסיסטים ו-1.8 חטיפות בממוצע למשחק. ועדיין, ממש לא ברור לי איך הוא נבחר לפני כריס פול.

את מספר האנשים שהאמינו לפני פתיחת העונה כי ניו אורלינס יסיימו את העונה הרגילה במקום השני בקונפרנס, עם רקורד של 26-56 ומרחק ניצחון אחד בלבד מהמאזן הכי טוב במערב - אפשר כנראה לספור בעזרת מעט מאוד אצבעות. גם לא בטוח שבקבוצה עצמה היו רבים כאלה. אבל בפועל עלתה בכל ערב למגרש חבורה מגובשת, מלאת אנרגיות, משלבת ותיקים וצעירים ונתמכת בקהל פנאטי. כל הקבוצה עבדה כיחידה אחת, אולם שני אנשים אחראים יותר מכל אחד אחר להישג הכמעט בלתי נתפס של ההורנטס: ביירון סקוט על הקווים וכריס פול על הפרקט. סקוט קיבל את המגיע לו. לכריס פול כבר אבוד העונה.

מה שעשה ועדיין עושה פול הוא עונה לאספנים. המספרים היבשים אומרים 21.1 נקודות, 11.6 אסיסטים, 4.0 ריבאונדים ו-2.7 חטיפות. בפועל, הוא היה הרבה-הרבה-הרבה יותר מזה. בגיל 23, עם ותק של בסך הכל עונה שנייה בליגה, פול, כמאמרם האלמותי של הגששים, היה "אדירכל, ארכיטקט, ארכיבישוף הניצחון". הכל התחיל, ובהרבה מאוד מקרים גם נגמר אצלו. זה אף פעם לא פשוט לשחק ב'מה היה קורה אילו', אבל אני משוכנע לחלוטין שבלי פול - ההורנטס כבר מזמן היו בים, או לאן שלא הולכים בלואיזיאנה כשנגמרת העונה.

למה בכל זאת בחרו בקובי? קודם כל בגלל שהם לא חושבים כמוני, מסתבר, וגם משום שהמספרים שלו, כאמור, מרשימים בכל קנה מידה, וכמובן גם בזכות העובדה שאחרי כמה שנים טובות, הוא הסיבה הראשונה במעלה שהלייקרס חזרו להיות הקבוצה המובילה במערב, ומועמדת לגיטימית לאליפות.

אבל ישנה עוד סיבה, לדעתי. אחרי 11 עונות בליגה, במהלכן באמת עשה דברים גדולים, היה לפאנל הבוחרים הרשמי, או לפחות לרוב חבריו, קשה להתחמק מהמחשבה ש"לא יכול להיות ששחקן כמו קובי לא ייבחר אף פעם ל-MVP". אי לכך ובהתאם לזאת, אני מוכן להמר על משכורתי השנתית ב'כדורסלע' (ארבעה ש"ח ועשרים ושבע אגורות, כולל מע"מ) שקובי זכה בתואר לא משום שרוב הבוחרים באמת האמינו כי הוא היה השחקן הטוב ביותר העונה, אלא על תקן של MUST, משהו כמו פרס עבור מפעל חיים.

אבל אם לפתוח את זה לגמרי, אני מוצא משהו די מעוות בכך שהפרס הספציפי הזה ניתן לפני שמסתיימת העונה כולה, לרבות הפלייאוף. אין לי בעיה עם תארים אחרים - כמו השחקן השישי, השחקן המשתפר, שחקן ההגנה ואפילו מאמן השנה. המועמדים לתארים אלה צריכים לבוא מכל קבוצות הליגה, בין אם הגיעו לפלייאוף ובין אם לאו, ולכן זה בסדר גמור שההכרזה עליהם באה עוד לפני סיום המשחקים.

אבל ה-MVP הוא משהו אחר. פרס "השחקן בעל הערך הרב ביותר" צריך להינתן למי שבסופו של יום, או עונה, הוא זה שהיה לו החלק המשמעותי ביותר בדבר אחד ויחידי - זכייה של קבוצתו באליפות. זהו המדד האחד והיחיד, וכל סיבה אחרת לעולם תהיה חשובה פחות. אליפות ה-NBA. לא הבית, לא הקונפרנס ולא שום דבר אחר.

לכן, יתכבד החבר בראיינט, יצדיק את הבחירה הרשמית בו ויילך כל הדרך עם הלייקרס. במקביל, נקרא כריס פול לעשות מאמץ עליון, להוכיח את אמוני המוחלט בו ולהשלים את סיפור סינדרלה לפני שהשעון יצלצל חצות. ולו יהיה זה מישהו כמו קווין גארנט, לברון ג'יימס, ראשיד וואלאס או חלילה וחס מישהו מאנשי סן אנטוניו ספרס - יועבר אליו הפרס לאלתר, כי רק השורה התחתונה קובעת ולא מפעל החיים, גדול ומפואר ככל שיהיה.

shaharhermelin@gmail.com