ישבתי לראות את גליל עליון נגד בני השרון ואלה מסקנותיי.

יש להעריך, ומי שרוצה מוזמן גם להעריץ, את עפר שלח על כל השנים האלה. כל הנסיעות לכפר בלום, לנהריה, לאשקלון, או לאילת בימים שבהם היתה הפועל אילת. על התנועה הבלתי פוסקת, ההתמדה, הרצון להיות שם וכמובן העובדה שהוא תמיד נראה טרי ורענן כאילו בזה הרגע ממש החל יום עבודה חדש ולא ניהל עוד חמישים עניינים אחרים קודם לכן.

לעומת זאת, דווקא ההתייצבות שלו באולפן כדי לפרשן את המשחק של קליבלנד נגד בוסטון שהחל בסביבות 3 פלוס, פחות עושה עלי רושם. אמנם זה סוג של וואו, האיש הוא ממש סופרמן אם הוא חוזר במיוחד מהגליל באמצע הלילה כדי לעבור עוד שלוש שעות בעבודה עד הבוקר, אבל אני חושב שהקטע הזה של לראות את אותו אדם כל זמן בכל מקום הוא קצת מעיק ומציק. זה נותן תחושה כאילו אי-אפשר בלעדיו.

בלי לפגוע, אפשר: ישבתי לראות את יוטה נגד הלייקרס בראשון בלילה עם ירון טלפז ושימי ריגר, ואני אומר לכם: אפשר. אפילו רצוי להחליף שמות, דעות וקולות מפעם לפעם.

הלאה.

נהניתי לאללה מהמשחק של בני השרון, מהאתגר המחשבתי, מהיכולת של אפי בירנבוים ורועי חגאי לתמרן בסגל קצר ולנצח משחק חוץ. היה לי די ברור שבני השרון תנצח בכל מקרה (אחוזי ההצלחה של בירנבוים לאורך השנים בכפר בלום הם כנראה הדבר הכי ברור ושקוף בליגה הזו, כמו העובדה שבמשחקים של אשקלון ומכבי ת"א תמיד יהיו לפחות 180 נקודות). אבל זה עדיין לא מוריד מניהול המשחק המצוין. אמנם היריבה היתה 'רק' גליל עליון, אבל ה'רק' הזה ניצח פחות משבוע קודם לכן בנוקיה-ההיכל. ואגב, יותר ויותר אני מרגיש, שאפי בירנבוים הולך להיות המאמן הבא של מכבי ת"א. תבדקו אותי בבוא הזמן.

ארז כץ התחיל קטסטרופה עם זריקות שלא קשורות לשום דבר, אייר-בול ואייר-בול שם, וברבע הראשון כל מה שהוא עשה יצא הפוך. אבל במצב שנוצר בבני השרון כץ הוא שחקן של 40 דקות, ואחד כזה לא יכול להוריד את הראש. כץ התרכז, שינה פאזה, החל לעבוד בהגנה ויחד עם זה באו גם הדברים הטובים בהתקפה. עד כדי כך שהאייר-בולים של הרבע הראשון הפכו לשתי צ'אקות לשלוש ברבע האחרון.

אנדי איבי הוא השחקן הכי מוכשר בליגה. חוזר: אנדי איבי הוא השחקן הכי מוכשר בליגה. אמנם 'רק' גליל עליון שבבית היא מפסידה גם לחמישיית כדורסלע-האתר, אבל היכולות שלו יוצאות מהכלל. אחרי פתיחה דרדל'ה של עוסמן סיסה הוא עלה מהספסל, החליף אותו ולקח כדור ראשון עד לחישוק. יכולת הכדרור שלו למרחקים של יותר משני מטר מרובע הפתיעה אותי אפילו שראיתי אותו לא מעט העונה. הריבאונד, הבלוק-שוט, היכולת לשים גוף, הרצון להקריב גם בהגנה, הטווח לשלוש, האחוזים הטובים מהעונשין, הגוף הארוך והרצון. יא אולוהים, הרצון. כשאנדי איבי רוצה, די חבל על הזמן לשומרים שלו.

תמונת המשחק היא בלי ספק זו שבה בירנבוים תופס את איבי בירידה לפסק זמן, קצת פחות משלוש דקות לסיום. הוא אוחז בכתפיו, מביט לו בעיניים, זורק לו איזה לחש קסם במשך כמה שניות ויודע שהוא מסודר: איבי יהיה שלו עד לסיום, לא יעשה שטויות ולא יתפרע. אני מחזיק ממנו בטירוף, מהאיבי הזה, גם אם ברור לי שהוא טיפוס לא פשוט להינדוס. אבל בשביל יש אפרים, לא?

וכלל, איך שבירנבוים מסיים להתראיין, טאק – מחכה לו דבורה לנשיקת הניצחון המסורתית. בעצם, לדעתי הנשיקה הזו מגיעה גם אחרי הפסדים. איזו מסירות, איזה צמד. ויחד עם רועי חגאי ומאירק'ה גיבור קשוח כעוזרי מאמן, יש לבני השרון קאדר מצוין. כשהם רוצים. השאלה לגביהם, כרגיל, היא האם הם יוכלו להציג שני משחקים טובים מאוד בתוך 48 שעות בפיינל פור. ההיגיון, לפחות, לא הולך איתם בעניין הזה, אבל אם נחיה גם נראה.

ג'ייסון וויליאמס, הלוא הוא כרמית גיא של הכדורסל הישראלי ושחקן אהוד על כדורסלע-האתר באופן מיוחד, הוא כנראה ה-1-2-3-4 הכי קרוב למושלם בליגה. נגד גליל הוא קצת כפה את עצמו על המשחק יותר מדי, אבל בהרבה פעמים לא היתה ברירה. בסגל קצר כולם עושים יותר מהרגיל, ויותר מהרגיל אומר גם יותר טעויות. בשלב מסוים הוא נראה עייף, אבל החדירות שלו לסל, גם אם לעיתים היו שקופות וקלות יחסית לעצירה, עשו הבדל לטובת בני השרון.

ואיך שאני כותב בני השרון אני נזכר פתאום בשדר המכובד רם ויץ, שמשדר כמעט באופן קבוע את משחקי יום שני. עבורו זה היה בטח דרבי קוסמי מיוחד של קבוצות הקיצורים. גליל מצד אחד, שרון (דרוקר? חזיז? איילון? נסים?) מצד שני. ודאי ידע רגעי תענוג עילאיים בדרבי הפרטי הזה, רם.

נקודה שלא כל כך הבנתי, אודה ולא אבוש ואף אבוש ואודה בו זמנית, היא חוסר השימוש של עודד קטש במייק קמבל. אולי כי שחקן הגנה לא גדול? אולי כי קטש מאמין באתלטיות של ג'וואד וויליאמס? לא ממש ברור, אבל אותו קמבל היה רק לפני שבוע היתרון הגדול של גליל עליון במץ'-אפ שנוצר על המגרש מול ליאור אליהו, שיחק 24 דקות וגליל הלכה אליו בדקות האחרונות. וויליאמס היה די חלש וקמבל יכול היה לנסות ולהביא איזשהו שינוי, לפתוח עוד חזית של הגליל מבחוץ יחד עם ארון ניקסון. משהו. קטש לא לא נתן לו במה. ואגב, הוא לא נתן במה גם לניקסון בדקה האחרונה, אחרי שהוא היה זה שהביא אותו קרוב לניצחון עם שתי שלשות רצופות במצב שנראה כבר אבוד. לא ברור וקול תחינותיו ומחאותיו של ניקסון בפסק הזמן האחרון, שמאוד רצה להיות על המגרש, עדיין מהדהד באוזני ושובר לי את הלב. כנראה שאף פעם לא אוכל להיות מאמן.

אתמהה ממושכות ונואשות ולא אבין זאת. שוב ענייני מץ'-אפ מול היריבה? שוב התאמות? שיתאימו הם את עצמם אליך, יא אולוהים. מה יש, הרי בני השרון שלטה בקצב לאורך רוב המשחק וגליל היתה זו שנזקקה לשינוי כלשהו שיקפיץ אותה קדימה. מה עם מייק קמבל, מה? אלא אם כן הוא היה חולה, פצוע או בהיריון, ואז אני לוקח את הדברים בחזרה.

גם יוגב אוחיון היה שם, ועליו לא יצא לי לדבר הרבה זמן. נחוש בכדרור, יודע מה הוא רוצה לעשות, עובד בריבאונד, רואה משחק, יופי של ג'אמפ שוט מחצי מרחק ומעלה עם צניחה קריטית ברגע שהוא לוקח מטר וחצי אחורה אל מחוץ לקשת. השנים האלה בגליל והמאבקים בתחתית יעשו לו טוב לטווח ארוך כשיתבגר. שלושה דברים הוא צריך לשפר: קבלת החלטות בדקות אחרונות, אחוזי קליעה לשלוש ומהקו ופיזיות בצד ההגנתי.

מעבר לזה, לא נראה לי הקטע שבו קטש קורא לו בפסקי הזמן יו-גב (עם דגש על ה-יו, כמו שספאחיה קרא להלפרין יו-תם. מה זה פה, חבר'ה בשכונה?

שלומות ונצורות בשלב זה.