זיו ארז הוא מאמן עם הרבה ידע בכדורסל, עם הרבה רגש למשחק ולאנשים הסובבים אותו. במשך השנים הוא פיתח לעצמו נישה שהופכת ליותר ויותר פופולארית עם השנים, של אימון אישי ועבודה קרובה וצמודה עם שחקנים על יסודות ואלמנטים במשחק, כולל שחקנים מליגת העל. הוא עבד באופן אישי עם מרבית השחקנים שיצאו ממכבי ראשון לציון דוגמת דרור חג'ג', חיים שמעונוביץ', אפיק נסים ואחרים.

יש לו יכולת גבוהה באימונים לשיפור הכדרור ושיפור הקליעה. במשך הרבה שנים הוא עבד כמאמן בבית הספר הבולט של ראשון לציון בליגת התיכוניים, ועשה תקופות יפות בליגה הלאומית. היו לו שתי קדנציות קצרצרות שלא הצליחו בהפועל חולון ובגבעת שמואל, והפועל ירושלים היא התחנה השלישית שלו בליגת העל. עד כאן הרקע הכללי.

ככל שאני מבין, הוא מעריך מאוד את דן שמיר שעבד איתו ומבחינתו היה אולי מעדיף שדברים יימשכו כפי שהם וששמיר לא יתפטר. אבל ברגע ששמיר הלך, ארז לא אמור לחשוש או להרהר פעמיים וגם לא להסס. יש לו הרבה מאוד שנים בכדורסל מאחוריו וכמו שהוא מעיד על עצמו, הוא חי ונושם את זה 24 שעות ביממה.

אני חושב שהיה לו קל יחסית לבצע את המעבר מעמדת עוזר המאמן למאמן הראשי, ולנסות לעשות עבור ירושלים את המיטב בזמן הקצר שעמד לרשותו כדי להשתלב בפיינל פור. מה שעוזר לו היא הגישה החיובית שלו. הוא מאוד אופטימי, מגיע לאימונים במצב רוח מרומם, הוא חברותי, זורם, דוחף ומעודד. קל לשחקנים להידבק במצב הרוח הטוב שהוא מביא איתו וליהנות מהאימונים שהוא מעביר. זה נותן לו בונוס בעיני השחקנים והם מתחברים אליו בקלות יחסית.

מצד שני, אם בתעודת ההערכה היו סעיפים של יחסי ציבור ולקקנות, הוא היה מקבל בהם שלילי. אין לו את זה. הוא איש פשוט, ישיר, צנוע ולא אוהב לעשות גלים. אין לו את האופי בשביל זה, ולכן, בין השאר, הוא נשאר בצל בכל הקשור לרמה הבכירה של הכדורסל שלנו.

לאורך השנים הגישה החברתית מדי שלו לפעמים, פגעה בו מול שחקנים בעלי מעמד חזק בכדורסל. ייתכן שהוא מעט חסר ביטחון מול שחקנים מובילים ובעלי אופי מסוים, והיה לי מעניין לראות אותו מקבל החלטה נחושה באחד המשחקים האחרונים אחרי שהוריד את ג'יימי ארנולד מהמגרש סמוך לסיום, שמע מהשחקן הערות וביקורת ושלח אותו בלי לחשוב פעמיים לקצה הספסל. לאורך השנים הוא לא תמיד היה כזה, לפחות עד כמה שאני יודע. פה ושם הוא גם סבל מחוסר מזל, לדעתי.

שיחקתי תחתיו זמן קצר בגבעת שמואל, באותה עונה שבה הוא פוטר אחרי שלושה מחזורים. לפחות נכון לאותו זמן, הוא היה קצת מלטף מדי ודוחף ואומר לכל שחקן שני שהוא מצוין ושהוא תותח. לכן, גם מעבר לאישיות הנעימה שלו, ברור שהשחקנים אוהבים אותו כי הוא מאוד מחמיא להם ועוטף אותם באהדה וחברות.

הבעיה היא, שלפעמים דווקא קרבה-יתרה פוגעת. בשורה התחתונה, כשצריכים לעשות את העבודה על הצד הטוב ביותר והשחקנים לא מצליחים, באיזשהו מקום זה קורה כי אולי הם לא חוששים מספיק שהמאמן יעמוד מולם אחר כך עם שוט ולא תמיד נותנים את המקסימום.

בגלל הפעמיים בהן פוטר (רצף הפסדים הקל על ההחלטה והמהלך של ההנהלות בעניין הזה), נמנע ממנו המשך קריירה מוצלחת. אגודות לא כל כך האמינו בו, והוא לא קיבל צ'אנסים. למעשה, גם להפועל ירושלים הוא הגיע די במקרה. עד כמה שאני יודע וזוכר, דן שמיר פנה קודם כל לעמי נאווי ורצה שישמש כעוזרו, אבל הסיפור שם לא הסתדר בגלל מחלוקות כספיות קטנות ואז הגיע ארז. והנה, הגלגל של הכדורסל והחיים הביא אותו פתאום לשמש מאמן ראשי בירושלים. אם הוא לא ימשיך שם, וכנראה שלא, לפחות הוא קיבל הזדמנות להוכיח את עצמו למשך מספר מחזורים ולהציג את יכולותיו שוב בפני שאר יושבי הראש של ליגת העל.

ברמה האישית והפיקנטית שלי, אני זוכר קטע אחד מתוך משחק בגבעת שמואל כששיחקנו נגד ראשון לציון. היה לי משחק הגנה טוב נגד דוויין וושינגטון לאורך כל המחצית השנייה, אבל שלושים שניות לסיום היה פסק זמן. זה קרה
בדיוק אחרי שחטפתי לו כדור בהתקפה הקודמת, וסוף-סוף, יא אולוהים, גם הצלחתי לקלוע סל ראשון במשחק.

חילקנו שמירה למהלך האחרון ופתאום דניס הופסון אומר לזיו ארז: "אני שומר עליו", ומתכוון כמובן לוושינגטון, שהיה די ברור שייקח את הכדור המכריע על עצמו. אני עומד שם, מסתכל על המאמן ואומר לו: "אבל זיו, אני שומר עליו". אז הוא אומר לי: "תן לו, תן לו, גיל, הוא בטירוף".

ראשל"צ ניצחו מסל ועבירה של דוויין וושינגטון.

אז, באותו זמן, חשבתי שזה מין חשש של המאמן מפני שחקנים דומיננטיים, ואולי סתם היה לו חוש מסוים, או מין אינסטינקט, הארה כזו, שלפיה עדיף ללכת עם שחקן מנוסה יותר שאולי השופטים ייתנו לו יותר רספקט במאמץ ההגנתי.

יכול להיות שהשנים ומרחק הזמן שינו אותו בעניין הזה, ומאוד מעניין אותי לדעת איך זיו היה ניגש כיום לסיטואציה דומה, אם וכאשר היתה עומדת בפניו.

זהו, מאחל לו רק הצלחה בכל אשר ילך.

gilse@inter.net.il