אחרי הניצחון הדרמטי על נהריה, הפועל ירושלים עדיין בתמונת הסיכויים לפיינל פור. זו אמנם תמונה מטושטשת עד בלי די, והסיכויים רחוקים מלהיות משהו - כדי שזה יתממש לא רק שירושלים חייבת לנצח בגליל, נהריה צריכה להפסיד בבית לעירוני רמת גן ואשקלון צריכה לרדת מנוצחת באולמה מול חולון - אבל האפשרות בהחלט קיימת, ומבחינת ירושלים רע מאוד שהיא קיימת. אפילו גרוע.

למה גרוע? כי אם יש משהו שמאפיין את מדינת ישראל - והאנשים העומדים בראשי קבוצות הכדורסל אינם יוצאי דופן מבחינה זו - הוא הזיכרון הקצר. אם אכן יתרחש הנס וירושלים תיכלל בסופה של ליגה בין ארבע הגדולות, כבר יימצאו מספיק אנשים בנקודות מפתח סביב הקבוצה שיגדירו את העונה כסבירה, אם לא למעלה מכך. משהו בסגנון "מה אתם רוצים? לקחנו גביע, התגברנו על משברים לא קטנים, עלינו לפיינל פור ואולי עוד נפתיע שם. מה כל כך רע פה?".

לו אכן כל זה יקרה, ולו אכן זו תהיה רוח הדברים, מדובר כמובן בטעות גדולה, על גבול הפטאליות. כי איך שלא יסובבו את זה בירושלים, העונה הזו היא קטסטרופלית מבחינתם. אפילו לא גרם פחות. הבנייה המזעזעת של הקבוצה, הרכבת הבלתי נגמרת של הזרים החלשים ו/או הבלתי מתאימים, התבוסות המשפילות באירופה, שורה של הפסדים לא פחות משפילים בליגה, אובדן האמון מצד חלק לא קטן של האוהדים, ההתפטרות של דן שמיר וכן הלאה וכן הלאה. גם הזכייה בגביע, למי ששכח, היתה תוצאה של רבע אחרון מטורף לחלוטין, שיכול להתרחש פעם בהמון זמן ושבא אחרי שלושה רבעים עלובים להחריד של הקבוצה.

רק הישארות מחוץ לפיינל פור תקעקע בבשרה של הפועל ירושלים את עוצמת הכישלון של העונה הנוכחית, ותחייב אותה להריסה לצורך בנייה מחדש לקראת העונה הבאה. יכול מאוד להיות שזיו ארז הוא האדם המתאים לעמוד בראש הפירמידה המקצועית. יכול להיות שלא. אין ספק שחלק גדול מהשחקנים צריך להזדכות על הציוד וללכת לחפש את עצמו מחוץ לבירה. אחרים אולי דווקא כן יתאימו למארג של עונת 2008/9. מישהו חייב להתחיל לעסוק בכל אלה כבר עכשיו, מה שלא יקרה אם ירושלים תגיע לפיינל פור.

רק הישארות מחוץ לפיינל פור תזרז את דני קליין וחבריו לבצע את החריש העמוק הזה כבר בשבועות הקרובים, מבלי צורך להתחבט בשאלות כמו "רגע, למרות הכל הקאדר הזה השיג את המטרות שהצבנו לעצמנו בתחילת העונה, אז אולי לא הכל כל כך גרוע?". זהו, אז הוא כן, וכדי לא להתרסק שוב על ירושלים להתחיל להתמודד עם זה בלי לטאטא שום דבר מתחת לשטיח, בלי כחל ושרק ובלי אשליות, כלומר בלי פיינל פור.

הכי קלאסי שיש

נכון לרגע כתיבת שורות אלו דטרויט פיסטונס עדיין ממתינה לראות מי יצטרף אליה בגמר המזרח בוסטון או קליבלנד, בעוד הלייקרס מחכים לניו אורלינס או לסן אנטוניו. אז ככה, לברון ג'יימס וקליבלנד ממש בסדר בעיניי, ודאי כשמדובר בשגריריי הנאמנים בעמותת "רק לא דטרויט המאוסים האלה", ובמהלך העונה פיתחתי סימפטיה עמוקה לביירון סקוט, כריס פול, דייויד ווסט ושאר אנשי "בטח ובטח לא סן אנטוניו העוד יותר מאוסים האלה", אבל עם כל הכבוד לכולם הגיע הזמן לגמר קלאסי - הכי קלאסי שיש למען האמת - הלייקרס נגד הסלטיקס.

כי באמת, מה צריך יותר מאשר לומר "לייקרס נגד סלטיקס"? איזו היסטוריה, איזו נוסלטגיה, איזה שמות, איזה כל מה שרק תרצו. עשר פעמים נפגשו השתיים בגמר (2-8 לסלטיקס) - משנות ה-60' של ביל ראסל, בוב קוזי, סם ג'ונס ודון נלסון מול ג'רי ווסט, אלג'ין ביילור ווילט צ'מברליין, ועד האייטיז עם מג'יק, קארים, וורת'י, סקוט, ראמביס וקופר מול בירד, מקהייל, פאריש, ג'ונסון ואיינג'. יותר מזה?

21 שנים תמימות חלפו מאז המפגש האחרון ביניהן בגמר. סדרה שהחלה עם שני ניצחונות משכנעים של הלייקרס ב"פורום" המיתולוגי (113:126 ו-122:141), נמשכה עם ניצחון בית בוסטונאי (103:109) במשחק מספר שלוש ולמעשה הגיע לשיאה במשחק הרביעי, עם הניצחון הדרמטי (106:107) של הלייקרס בזכות ה'ג'וניור-ג'וניור-ג'וניור סקייהוק' המפורסם של מג'יק בגארדן, עליו כבר נכתב כאן פעם די בהרחבה. הסלטיקס עוד צימצמו ל-3:2 אחרי ניצחון 108:123, אבל הלייקרס סגרו עניין עם 93:106 ועם טבעת אליפות. הנה סיום המשחק והחגיגות ב"פורום".

21 שנים חלפו, ובאמת שהגיע הזמן. תנו לי עוד פעם גמר של סלטיקס-לייקרס ואהיה בין המאושרים באדם. לראות שוב את הסגול-זהוב מול הירוק-לבן, עם כל האמוציות הכרוכות בכך ועם כל גדולי העבר ביציעים, ובאמת שלא ישנה לי מי ינצח, כל עוד אלה יהיו הלייקרס, כמובן.

shaharhermelin@gmail.com