פרסום ראשון: נסיכה א' החלה במסע לכיבוש הכדורסל הנשי בישראל ומחוצה לה. כן-כן, מה שאתם קוראים. לא רק שהילדה מתאמנת בכדורסל, היא מאוד אוהבת את המשחק ולעניות דעתי הלא קובעת והלא אובייקטיבית - יש לה את זה, ויכול מאוד להיות שאפילו בגדול.
יש עוד כמה ימים עד לפיינל פור, מה שאומר שדי שקט בגזרת הכדורסל. על ה-NBA כתבנו מספיק בימים האחרונים, כך שאפשר לחכות עד שסדרות הגמר האזוריות יתקרבו להכרעה, ובניגוד ליו"ר הדירקטוריון - אני לא ממש מתעניין במה שקורה באירופה, כך שממש לא משנה לי מי תהיה האלופה ביוון, בספרד או בלוכסמבורג. רוצה לומר, בהחלט הגיע הזמן לדבר על היורשות.
עד לפני לא הרבה זמן, לא ראיתי בעיני רוחי את נסיכה א' עושה פוסט-אפ על, נאמר, מישל סנואו או קטיה אברמזון. אמנם, כמעט מיומה הראשון עלי אדמות, לפני שמונה וחצי שנים, היא אהבה לשחק עם כדורים, אבל לא כאלה קשיחים מדי ולא ברמה של לזרוק ולתפוס. זה די הפחיד אותה בשנותיה הראשונות, ולמען האמת גם באלו שבאו אחריהן. גובה אמנם יש לה, ברוך השם, הרבה מעל הממוצע לגילה, אבל שום דבר לא הצביע על כך שדווקא הכדורסל יהיה זה שימשוך אותה, אפילו לא הקריירות השגיבות של מול אביה-מולידה (כך אומרים) כשחקן, מאמן ושופט.
המפנה הגדול חל השנה בבית הספר, כששלוש חברותיה הטובות הצטרפו לחוג כדורסל. הלחץ החברתי עשה את שלו, והילדה החליטה שהיא גם רוצה לנסות. ראיתי אותה באימון השני או השלישי. כלום, שום דבר שדומה למשהו. לא מסוגלת להקפיץ ביד אחת, חוששת מהכדור, לא יודעת לזרוק לסל, אבל מה שכן - מאוד נחושה ובעיקר נהנית מההתרוצצות על המגרש.
שבועות בודדים אחר כך זה כבר היה סיפור אחר. לגמרי אחר. שליטה סבירה פלוס ביד החזקה (שמאל), כדרור נסבל בהחלט גם ביד ימין, זריקה לא רעה ואפילו די מדויקת לסל, ואפילו ניצנים של הבנת משחק, בדמות תנועה ללא כדור (ואל יהיה הדבר קל ופשוט בעיניכם. בגילאים האלה - כל מי שהכדור לא נמצא פיזית ברשותו הופך בבת אחת לפסל סביבתי).
והנה נקודה חשובה ומעניינת: רמתה של הנסיכה בכדורסל עולה פלאים ברגע שבני המשפחה צופים. בניגוד למה שקורה אצל רבים וטובים, ואף רבות וטובות, הנלחצים קשות או משתדלים יותר מדי היקרים להם נוכחים בצדי המגרש - בכל פעם שכותב שורות אלו, המלכה-האם, הסבא ובעיקר נסיכה ב' נמצאים באזור - משחקה של הילדה עולה בדרגה אחת לפחות. עובדה. יותר מוטיבציה, יותר חדות, יותר אנרגיה, יותר הכל.
יתרה מכך, בניגוד לשנים קודמות, בהן זמן פנוי בסופי שבוע הוקדש יותר לבקשות בסגנון "אני רוצה להזמין חברות / ללכת לסרט / גלידה / פיצה / ספארי / בריכה" או כולם גם יחד יותר מפעם אחת בחודשים האחרונים התייצבה הילדה בסלון, כדורסל בידיה ובפיה הבקשה ללכת להתאמן במגרש השכונתי.
למרות כל הסימנים המעודדים, ממש לא בטוח בשלב זה שעתידה של הילדה הוכרע סופית, כן? רק שתבינו, במקביל לכדורסל עוסקת נסיכה א' בזמנה הפנוי (?) בנגינה על כינור, חוגי יצירה, שליטה אבסולוטית במשחקי מחשב (עד שלא תשחקו חמש פעמים בשבוע ב- Club Penguin חייכם לא יהיו שלמים, ככל הנראה), ריקודי עם, צפייה בעשרות תכניות וסרטי טלוויזיה וכמאמר רפי רשף - עוד כמה וכמה.
למרות כל אלה, וכמובן יכול להיות שזו סתם משאלת לב, משהו אומר לי שלספורט הנפלא בו אנו עוסקים יש איזושהי עדיפות קלה, ואולי אפילו יותר מקלה. מין שמחה מעט יותר מיוחדת כשאנחנו עולים למגרש ומתחילים לזרוק לסל. אם אכן כך יקרה, ואם אכן הכישרון שלה ימשיך להתפתח באותו קצב - אין לי שום ספק שעמדת הפאוור-פורוורד בנבחרת הנשים לקראת מוקדמות אליפות אירופה 2019 כבר תפוסה.
shaharhermelin@gmail.com |
