יהיה מה שיהיה, לקהל של הפועל חולון תהיה נוכחות גדולה ומרכזית בפיינל פור. יצא לי לשחק בכמה וכמה קבוצות בליגת העל לאורך הקריירה, אבל את הקהל הכי אקטיבי, לטוב ולרע, אגב, מצאתי דווקא בעונה שאחריה החלטתי לפרוש. העונה שבה שיחקתי בחולון בליגה הלאומית.

עוד לפני הקהל של חולון, שהוא מרכז האייטמון כאן כיאה וכראוי, זו גם הזדמנות מבחינתי לעבור בקצרה על כל אחת מהתחנות ולהיזכר.

הפועל גבת. הייתי בן 19, עונה ראשונה בליגה. קהל האוהדים הורכב רוב רובו מאנשי הקיבוץ עצמו, אבל היו גם כאלה מנהלל, יפעת ושאר הישובים העמק. באותה תקופה (אמצע התשעים) הקהל מילא את האולם, אבל זה היה אולם שבו רק יציע מצד אחד שאכלס משהו כמו 500, אולי 600 איש. היו גם יציעים קטנים מאחורי הסלים, אבל כמעט שלא השתמשו בהם.

הקהל בגבת לא דחף כשלא הלך, אבל גם לא שרק בוז ולא שמעו מכיוונו מלמולים ורחשים. כשהיה מומנטום של משחק הוא הריע ודחף אחרי סלים חשובים, אבל לא דחף הגנתית ולא יצא נגד היריבה לפחות עד כמה שזכור לי. האנשים שם באו לראות כדורסל בכיף, האווירה לא היתה לחוצה. גם חברי ההנהלה היו אנשים פתוחים, נדיבים, לוקחים בקלות. שום דבר לא היה היסטרי מדי.

הפועל גליל עליון. מקום יותר גדול ויותר לחוץ בהשוואה לגבת. הקהל רצה ניצחונות והצלחות, שיחקתי שם לא הרבה זמן אחרי שהמועדון זכה באליפות והאוהדים רצו המשך הצלחות. מרגישים שם את הקהל מקרוב, האוהדים יושבים קרוב למגרש, וגם שם, כמו בגבת, יש יציע מצד אחד בלבד של האולם.

היו שם חבר'ה עם תופים שדחפו מאוד את כולם. בעצם, אולי היה שם רק אחד כזה שפיקד על כל החבורה. הקהל היה אקטיבי, היקשה על היריבות. האוהדים היו רגילים להצלחות, האולם היה מלא, הקבוצה רצה וסיימנו במקום השלישי. אנשי ההנהלה, רפי נוי ועמית גל, היו דומיננטיים יותר אבל לא רק הם. היתה תחושה שחצי איזור קשור איכשהו להנהלה באופן כזה או אחר, כולל אנשי המועצה האיזורית והמוסכניק.

מבחינת מספר המעורבים בענייני הקבוצה והסובב אותה, בגליל היו הרבה יותר מאשר בגבת. המון שיחות בחדר האוכל, בקיבוצים מסביב, במשפחות המאמצות של השחקנים. יש שם אווירה של כדורסל, אווירה חיובית, וגם אם קיים לחץ הוא היה חיובי. לפחות אז. היום אני מבין שדברים קצת השתנו הן מבחינת מספר הצופים ובשנים האחרונות גם בגלל הפיכתה של גליל לקבוצת שנלחמת לא פעם נגד הירידה.

קרית מוצקין. בתקופה שלי שם היו בערך 600 אוהדים למשחק, הקהל מילא כמעט את כל היציע. זו היתה קבוצה שנבנתה מראש ככזו שלא יכולה להשיג יותר מדי ונידונה להיות קבוצה קטנה שנלחמת נגד הירידה. היה אדם אחד שניהל את העניינים. הקהל דחף במשחקים, זה היה בהחלט אולם ביתי, אבל ההרגשה שם היתה מזויפת קצת. היו הרבה חיכוכים מסביב והאוהדים הלחיצו את המערכת. לא היתה שם אווירה טובה באותה תקופה.

גבעת שמואל. מעט מאוד אוהדים ביציעים, אולי 200, 250 בחלק גדול מהמשחקים. מפוזרים, בלי גרעין משמעותי. אנשים שבאים לראות משחק בשקט, כמעט בלי לעודד. רק אם יש משחק צמוד אפשר היה פתאום לשמוע אותם שלוש-ארבע דקות לסיום המשחק. תכל'ס, היו שם אולי 20 אוהדים אמיתיים, כאלה שמרעישים, מקומיים, שהקבוצה באמת חשובה להם גם במחיר שיזיזו את עצמם ויפעילו את מיתרי הקול.

מכבי רעננה. היה הרבה קהל ברעננה, באזור 1000 איש למשחק. הקבוצה הצליחה מאוד, היתה הרגשה כיפית וטובה. אז עוד היו משחקים בהם גם נגד קבוצות בינוניות האולם היה מתמלא, היום זה קורה לבני השרון בעיקר נגד מכבי ת"א או נגד הפועל ירושלים. הבעיה היא, שהקהל יושב רחוק מהמגרש ואין, או לפחות לא היה אז, גרעין צעיר ורועש כמו בגליל או בראשל"צ, שלא לדבר על הקבוצות הגדולות. בעיקר הגיעו אנשים שנהנו לראות כדורסל ומדי פעם לצעוק על השופטים ולהיות מבסוטים עד הגג.

מ.כ חיפה. הקבוצה הצליחה, במשך שנתיים סיימה במקום הרביעית והגיעה לפלייאוף העליון. היה שם ברדק סביב עניין האיחוד. כן איחוד, לא איחוד, כן מכבי, לא עירוני, כן משחקים בירוק, לא משחקים בלבן, כל מיני כאלה.

בלי לפגוע באיתמר צ'יזיק שממנכ"ל היום בקבוצת הביפ של חיפה וניהל אז את הכדורסל, היתה תחושה של אי סדר מסביב. היו הרבה משחקים עם המון קהל, אב היה גרעין מצומצם שניהל אותו אוהד, אולי שניים. גם לא היה ברור אם אוהדי הקבוצה מענף הביפ תומכים בהמוניהם או לא, בגלל עניין האיחוד ובגלל זו לא היתה בדיוק מכבי חיפה.

היתה שם גם בעיה בכל הקשור לעיתונות המקומית, היו כתבים שירדו על השחקנים ולכלכו עליהם, הוציאו כל מיני ציטוטים מתוך חדרי הלבשה או סתם דברים מהקשרם: זה אמר ככה, ההוא אמר אחרת. פגעו באווירה. למרות ההצלחה, היה שם חוסר שקט יחסי.

מכבי ראשל"צ. יש גרעין מאוד קטן של אוהדים, אבל אקטיבי. חוץ מהם שאר האנשים רק מגיעים
לראות כדורסל, ולא מעודדים אלא במצבים של משחקים מאוד צמודים. יודעים לשרוק בוז כשצריך. יש בראשל"צ יו"ר שמתווה את הדרך, וסביבו הרבה פעילים בהנהלה. כל הזמן הסתובבו אז דיבורים על כך שמאז שיצחק פרי, היו"ר המיתולוגי של ראשל"צ עזב, הכדורסל שם לא כשהיה.

הפועל חולון. חבר'ה בלב ובנפש, מטורפים על הקבוצה ונסעו אחריה ברכב הפרטי למשחקי חוץ בכל מקום. הכרתי כמה וכמה שחקנים שהגיעו לחולון בעיקר בזכות הכסף של מיקי דורסמן, אבל פחות בזכות האוהדים. עכשיו הם מצליחים מאוד ויש שם המון זרים, אבל בעונה שאני שיחקתי שם, בליגה הלאומית ועם זר אחד, היו מספיק ישראלים שאכלו קש.

הם לא נתנו לשחק, קיללו את השחקן ואת ההורים שלו, ירדו לחיים, פנצ'רו גלגלים במכונית של המאמן, שברו זכוכית במכונית לאחד השחקנים, זרקו אבוקה לכיוון חדר ההלבשה שלנו. ואלה אוהדים שאמורים לעודד את הקבוצה הביתית.

היה לי קשה לשחק שם, אלה לא היו דברים שהייתי מורגל בהם. החלטתי בזמנו שאני יורד לליגה השנייה, אבל מבחינתם זה היה 'גיל סלע מגיע מליגת העל והוא צריך לקלוע 25 נקודות כל משחק', מה שאף פעם לא הייתי. מעבר לזה, מקצועית, עשו לי שם הסבה לעמדה 4 ולקח לי זמן להתרגל. קיללו אותי וגם אחרים, ולפעמים פשוט לא היה חשק לבוא לאימונים ומשחקים. הם חשבו שנעלה ליגה בעונה ההיא, אבל זו לא היתה קבוצה מספיק טובה לעלייה באותו זמן.

אני לא אשכח אף פעם משחק חוץ שהיה לנו באשדוד, שהיינו חייבים לנצח בו. זה היה הקטע שהכי העליב אותי בקריירה. בעונה שלי חשבו שנעלה ליגה, אבל זו לא היתה קבוצה לעלייה. ג'רון רוברטס שיחק אז באשדוד. שמרתי עליו ובצד השני, בהתקפה, כלום לא הלך לי. אחרי עשר דקות ראשונות חלשות התחילו לצעוק למאמן (יורם קאופמן ז"ל): "תוציא את האפס הזה", וקיללו גם אותי. בסופו של דבר הוא הוציא אותי כדי לתת לי להירגע. זה מעליב ברמות שלא הכרתי, אתה בא ונותן את הנשמה ובסוף זה מה שאתה מקבל מהאוהדים שלך.

אחר כך הוא הכניס אותי שוב ואיך שאני עולה למגרש שורקים לי משהו כמו 70 אוהדי חולון בוז אדיר, משהו מטורף. כולי רעדתי. אני זוכר שבהתקפה לא עשיתי כלום. המשחק הגיע להארכה, ושם, לקראת הסוף, סחטתי עבירת תוקף מרוברטס ולקחתי איזה ריבאונד חשוב וניצחנו בזכות מהלכי ההגנה בשתיים או ארבע נקודות הפרש.

הם באו לבקש סליחה בסיום ואמרתי להם שיעופו ממני, נכנסתי לאוטו ונסעתי משם. הם גרמו לי לבכות. באימון אחר כך הגיעו נציגי האוהדים, נתנו לי פרחים, אמרו לי שאוהבים אותי ומאז ועד סוף העונה, כמו באיזה סיפור אגדות, דברים הלכו לי טוב בהתקפה, לא שרקו וקראו נגדי וקלעתי בערך 15 נקודות בממוצע למשחק עד לסיום העונה. זה הקהל של חולון ואני מאמין שהקבוצה תיהנה מהם בפיינל פור.

כי כשמצליח, כמו העונה, כנראה שהרבה יותר כיף להיות חלק מהקבוצה הזו.

gilse@inter.net.il