יש להפועל חולון משהו שמזכיר את מכבי ת"א של שנים קודמות. מכבי של תמיד, בעצם. קבוצה שיכולה בפרק זמן קצר מאוד לעשות ליריבה שלה נזק חמור מספיק כדי להכריע משחק.שנים זה היה הסמל של מכבי ת"א, במיוחד במשחקי בית מול יריבות ישראליות בליגה. הקבוצה יכולה היתה להתקשקש סביב עצמה עד לאותן חמש דקות טובות שמסדרות ריצה אחת משמעותית ומשאירות את היריבה מאחור.
אני זוכר את האלמנט הזה עוד מימי מיקי-מוטי, עם מהלכים של הגנה טובה, שליטה בריבאונד הגנה, התעוררות של הקהל ומתפרצות שסגרו עניין. אצל חולון זה מגיע ממקום אחר: אתלטיות יוצאת דופן במונחים שלנו, שמביאה ליתרון עצום בריבאונד, בעיקר בהתקפה, ומסדרת זריקה שנייה ולפעמים שלישית על כל החטאה והמון זריקות עונשין כבונוס. לחילופין, זה יכול להגיע בזכות כמה מהלכים רצופים של משחק מאורגן (בדרך כלל מצד גוני יזרעאלי), אבל האופציה הזו פחות שכיחה.
ואת הקהל שידליק אותה - יש לה. כמו למכבי ת"א.
אז מה שלום מיקי דורסמן, ואיך היתה ארוחת הבוקר? בוסאני באמת אכל אותו בביס הראשון, כמו שדורסמן הבטיח לכולנו, אבל דורסמן נשאר שלום בעיקר כי ארוחה אף פעם לא מסיימים בביס.
אפשר לשייך את הפתיחה הטובה של נהריה למיקוד העדיף של השחקנים, או ללחץ ומתח מופחתים אצל השחקנים שלה לעומת אלה של חולון שהגיעו כפייבוריטים. אפשר גם לייחס את זה לפעולה הנדירה של דורסמן, שניסה לשנות הרגלים כשהעדיף בחמישייה את טוני וושהאם על פני חביב הסיפרה טריי סימונס. כך או אחרת, אחרת או כך, אף אחד לא יזכור את חמש הדקות הראשונות, גם לא את הרבע הראשון. ארוחת בוקר לא מסיימים בביס אחד, גם לא בשניים. ובסוף, למיקי דורסמן יש בטן יותר גדולה והוא יכול להכיל את בוסאני ביתר קלות מאשר להיפך.
והאמת היא, שבוסאני ניסה. הוא חיפש הרכבים, ניסה הגנות, שמר על שחקנים מעבירות, אבל לא הצליח לפתור את בעיית הריבאונד. כנראה שצריך לעמוד על המגרש כדי להרגיש את זה מקרוב ובאופן משמעותי, או בכלל להבין במה מדובר. אחרת אין דרך ממשית לאמוד נכון יכולות של עוצמה, ניתור, אתלטיות, מאסה ופיזיות, שמרכיב שילוב קטלני של שחקנים כמו קמבל, בראון, ווטסון, וושהאם וטאקר.
אשאנטה ג'ונסון הוא פורוורד עדין ולבבי, ואם אני מבין נכון גם מגיע אחרי פציעה שבטח הפריעה לו פיזית. קשה לו עם מאבקים פיזיים באופן יחסי. גם אוטיס היל הוא לא הריבאונדר האולטימטיבי. קוז'יקרו, הריבאונדר היותר טוב בנהריה, נכשל גם הוא כמו כולם. מפלדג'ר ציפיתי ליותר, אם לא בנקודות לפחות במהלכים חכמים אבל גם הוא מסוג הקורי קאר האלה, יו נואו: מרים ומחרב, מצליח ומפשל, רוצה מאוד והולך לו רק חלקית. וחוץ מזה, עם מלוא הכבוד לרצונות של נהריה, זו חולון: יש לה שילוב תכונות ריבאונד יוצא דופן עוצמות שקשה מאוד להסתדר מולו. וכשהיא שוטפת אותך קשה שלא להישטף.
אבל ישנו החלק השני. חולון היא לא מסוג הקבוצות שתציג תוכנית משחק עקבית, מסודרת וכזו שיודעת בוודאות לאן מגיעים ואיך. היא לא תשלוט בקצב ובסגנון ותיסע אל השקיעה ואל התוצאה הבטוחה, אלא תחפש את הפריצה, תנצל אותה ותקווה שלא לטעות או להירדם. בדרך כלל זה קורה. כלומר, גם וגם. היא גם דורסת אבל גם מסתבכת.
על פניו, בדקות בהן העסק נתקע ברבע האחרון ונהריה התקרבה היה מקום למאליק דיקסון לשחק ולקחת חלק לפחות בקבלת ההחלטות של הגארדים. בכל הקשור לקליעה, חולון הסתדרה טוב בלעדיו במשחק הזה, אבל דיקסון יכול היה לחלץ אותה מלחצים מיותרים. בסוף זה הסתדר בזכות פסק זמן או שניים רצופים והוראות ברורות, אבל לעמוד בצד ולראות את רוט ויזרעאלי מתקשים לנהל התקפה מסודרת ואת הפער יורד מ-23 ועד 8, זה משהו שדורסמן יעשה הכל כדי למנוע אותו בגמר. מצד שני, תנו לו ניצחון בנקודה בגמר והוא מאושר.
יש הרבה הברקות בחולון העונה. טאקר, בראון, השימוש בוושהאם כשצריך, בדיקסון כשצריך. סימונס, כמובן. ובטח דורסמן עצמו שהוא סיפור מדהים (מתי יגיע הראיון הבלעדי עם עוזר המאמן עופר חרותי, אחד שמכיר את הליגה הזו מספיק שנים ועבד עם מספק מאמנים, שיגלה את הסודות הקטנים שעושים את דורסמן מצליח כל כך העונה?).
אבל הסיפור הכי גדול בעיניי יהיה, אם וכאשר חולון תזכה באליפות עם הצמד מורן רוט וגוני יזרעאלי כרכזים, שניים שעם טוויסט קצת שונה בעלילת הקריירה הפרטית שלהם היו משחקים עד היום בליגה השנייה. בהתחשב בכך שמכבי ת"א לא הוכיחה העונה שעמדת הרכז היא החזקה ביותר שלה, ושמאירק'ה רק חזר מפציעה וארז כץ אף פעם לא היה שועה עולם, למען האמת, יכול להיות שהשילוב הישראלי שהציבה חולון בעמדה מספר 1 יכול להתגבר גם בגמר על אלה שמולם. והדברים נכתבים עוד לפני שהתברר מי היריבה של חולון בגמר, כן?
אם נחיה גם נראה.
