אני מביט בצילום שמתפרסם היום בעיתון שיש לו מדינה, רואה בו את ניקולה וויצ'יץ' ועומרי כספי בטירוף הגדול של שניות אחרי הבאזר והניצחון על בני השרון, ופתאום הכל נראה לי אחרת. הכל שונה.

יכול להיות שכל נקודת המוצא שלי, שלנו, של אחרים, בכל לא נכונה ביחס למכבי ת"א של העונה הזו?

בעצם, אני אדבר בלשון יחיד. לא יודע מה חושבים אחרים.

כל העונה אני כותב שמכבי ת"א היא קבוצה פגיעה, בינונית, עם המון מגרעות ולא מרתיעה כמו פעם. מסתבר שאני לא מאמין מספיק לעצמי או לדברים שאני כותב. אחרת, הצילום של וויצ'יץ' וכספי היה מתעכל אצלי ביתר קלות.

ואני אסביר.

אמנם היה משחק מותח מארץ המשחקים המותחים. 15 אליפויות רצופות ועוד צלחת אחת לעונה ה-16 עמדו בחלל האוויר ונעו מצד לצד. רגע הן בצד של שמעל'ה-הלוחש-לקמעות (קטע מדהים הסיפור הזה), ורגע הולכות לכיוון של האופוזיציה שמורכבת מכל שאר הקבוצות לאורך כל השנים, כולל קבוצות שכבר לא קיימות.

אבל כשרואים את התפרצות השמחה של וויצ'יץ', של כספי, של מאמננו הלאומי ושל אחרים, הפרספקטיבה משתנה.

כן, מכבי יודעת שהיא לא משהו.

כן, מכבי מבינה את זה.

כן, מכבי קולטת שהיא לא בשיאה.

כן, מכבי חוששת מבני השרון ומחולון.

כן, הזכייה באליפות היא לגמרי לא עניין טבעי העונה, גם אם זוכים בה 15 פעמים רצופות.

כן, מכבי היא פשוט קבוצה נוגעת ללב העונה בגלל המגבלות שלה, הקשיים שלה והליקויים שלה.

וכן, אפילו שמעל'ה מזרחי לא סומך על הקבוצה שלו. הוא ימשיך ללחוש לקמיעות ולנפח את פיו בתנועות מוזרות (חייבים לעשות על זה אייטם טלוויזיוני, חייבים) גם ביום חמישי נגד חולון.

אם היה נדמה לי, על אף שאינני אביב לביא, שאליפות בעיקר תגרום ללחץ להתפוגג ותרגיע את מכבי ת"א, היום אני יודע שהיא גם תמלא אותה בשמחה. אמנם לא צהלת סייחים שתפקוד את נוקיה-ההיכל במקרה שהפועל חולון תזכה באליפות, אבל בהחלט צהלה. צהלה על שכל זה נגמר, ושאפשר לבנות מחדש את הקאדר לעונה הבאה במטרה להגדיל מחדש את פערי האיכות בין מכבי ת"א ליריבות שלה.

הלאה.

ג'ייסון וויליאמס אמר אחרי המשחק שהוא מאוד מאוכזב מעצמו בכל מה שקשור לזריקות העונשין, ושאף פעם לא קרה לו דבר כזה. אני מספיק עצלן כדי לא להתחיל ולבדוק את הקריירה שלו במלואה ולמצוא איפה הוא עובד עלינו, אבל לפחות נכון לעונה הזו הוא צודק. בשום משחק הוא לא החטיא 6 זריקות. האחוז העונתי שלו מהקו עומד על 71.4%.

הייתי לוקח אותו לכל קבוצה שהייתי בונה, אם כי יש בעיה אחת קבועה ומתמדת שמפריעה לי לעשות את זה: אני לא בונה קבוצות. כך או אחרת, אחרת או כך, כנראה שאין מנוס מלהכניס גם את שמו להיכל התהילה של השמות הגדולים שעשו במכנסיים בדקות האחרונות. לא נורא, תמיד יש הפעם הבאה. או שלא.

מה אפשר לומר על מאירק'ה טפ-הירו, הגיבור הקשוח, שלא עמד בלחץ, לפחות בכל הקשור ליכולת הקליעה שלו? יש לי תיאוריה די מוכחת, אם כי אין לי כרגע את המספרים המדויקים איתי, שבכל פעם ששחקן מרכזי חוזר מפציעה (לא כזו של יומיים, כזו של שבועיים לפחות), הקבוצה שלו מפסידה במשחק הראשון שלו על המגרש. זה קרה לבני השרון במחזור הליגה האחרון בעפולה, כשמאירק'ה חזר לפעילות. מבחינות רבות, משחק החזרה הגדול והאמיתי שלו היה בנוקיה-ההיכל, וההוא בעפולה היתה סתם כמו משחק אימון. נו, התיאוריה עובדת.

ומה אמר מאירק'ה לארז כץ בסיום רגע אחרי ההחטאה?

ומה אמר כץ למאירק'ה כשתנועות ידיו חסרות האונים מסגירות אולי משהו מתוכן הדברים?

ואיך עודד אפרים את איבי, ומה הרגיש וויליאמס?

ומה עבר במוחה של דבורה בירנבוים שם ביציע?

אין לי ספק וספק אין לי, שבני השרון, כמו שאמר בירנבוים, מפתחת כאן היסטוריה והווי ורזומה. בהופעות שלה בשנתיים האחרונות בגביע המדינה ובפיינל פור היו חומרים שיכולים להרכיב סיפור משובח. עד כדי משובח, שאני רואה את עצמי, עצמי-העצל, כן, מרים את התחת שלו מתישהו בעתיד כדי להעמיד פרק סטייל 'עשור לנפילתה' כמו שכתבתי ב'מסביב לכדור' על הערבים הבלתי נשכחים של בני השרון. לא שזה מעניין ברמות של מכירות המוניות, אבל זה מעניין אותי וזה מספיק לי. ולי, אגב, זה מספיק.

מאוד-מאוד נהניתי מבני השרון העונה. מאוד-מאוד התפתלתי איתה ובמכאוביה ברבע האחרון, כששום פעולה לא עבדה. לא שהייתי בעדה או נגדה, ממש אין לי צד בעניין, בחיי, אבל לראות עונה שלמה שרובה עברה בשליטה עצמית גבוהה (כל עוד עמד לזכות האפרים סגל מלא ובריא), קורסת לכדי רבע אחד שבו אף אחד לא מסוגל לשים כדור בחישוק – היה קשה. מודה שזה היה קשה אפילו לי, מהצד ומבלי הזדהות.

לא רוצה לומר שכאב לי עבור אפרים ומאירק'ה, כי זו סתם התייפיפות ולא אמת, אבל יכולתי להרגיש את כנפי ההסטוריה ולרגע ראיתי מול עיניי שועי עולם מהעבר וחביבי סיפרה למיניהם שהיו שם במעמדים האלה ובדומיהם, ולא באו בשערי הארץ כמשה רבנו בשעתו. היה מחזה לא קל.

אגב ובאותו עניין, פחות או יותר: החבר שימי ריגר נקלט בעודו צוהל בטירוף אחרי סלים של בני השרון. יכול להיות שריגר לא תופס מעצמו כאיש תקשורת על אף כל השנים שלו בתחום, ויכול להיות שהוא פשוט מי שהוא: אדם מיוחד, אופי שונה, חריג, שעושה בדיוק מה שבא לו בכל מקום ובכל שעה וכולם יכולים לקפוץ לו. ועדיין, אני חושב שאדם שמופיע מדי שבוע כמגיש/פרשן בתוכנית טלוויזיה שעוסקת בכדורסל, מוטב לו שישמור על פאסון ולא יגלה נטיות בולטות כל כך בפרהסיה לטובת קבוצה כזו או אחרת (ובעיקר נגד קבוצה כזו או אחרת, שזה מה שזה היה, אם להיות כנים).

וואלאק, בלי לשים לב עשיתי את ה-800 מלה שלי.

ברשותכם, אעבור עכשיו למקומות שמשלמים על זה, אוקיי?

עוד מעט אשוב.