בדיוק כמו הסיפור של שיטת המשחקים המופלאה בגביע המדינה - גם כאן הכל כבר נאמר, נכתב, סופר והושר מיליוני פעמים. ועדיין, חובה על כל מי שאוהב כדורסל לשנן את המנטרה השכם והערב: הדבר היחיד שחצאי הגמר של הפיינל פור באמת הוכיחו, הוא שאסור שיהיה פיינל פור.

ממש לא משנה כרגע שההיכל התמלא - לפחות לקראת המשחק השני - גם לא מה היתה רמת הכדורסל (ככה-ככה במשחק הראשון, הרבה פחות מזה במשחק השני), ואתם יודעים מה - אפילו לא כל מה שקרה בליגה לאורך כל העונה, בין אם מדובר בדברים שטובים לכדורסל הישראלי ובין אם לא. ליגת כדורסל לא מוכרעת בפיינל פור. אין דבר כזה בעולם, ולא - היורוליג היא לא ליגה לצורך העניין.

רק דמיינו את הסיבוב השלישי נעלם לו כאילו היה יכולת הקליעה של מאיר טפירו אתמול, ובמקומו באות סדרות של שלושה או חמישה משחקים בין שמונה הראשונות בטבלה בשיטה הידועה והמוכרת של מקום ראשון נגד שמיני וכן הלאה, בתוספת סדרה נגד הירידה בין שתי האחרונות. איזה כיף יכול היה להיות? וגם אם חלק מהסדרות היו נגמרות בסוויפ, מה אכפת היה לנו לקבל עוד כמה ערבים באולם הפחים, במלחה או אפילו בעולם הדממה של מטרווסט (הסליחה והמחילה עם 50 האוהדים השרופים של בני השרון, שדווקא כן מתאמצים ומשתדלים בכל משחק)?

נכון שבמיוחד השנה - לאור היכולת החלשה יחסית של מכבי ת"א וההתעלות של כמה מיריבותיה - היינו חווים פלייאוף-פלייאוף, אבל בלי כל קשר אין שום תקומה לפוסט-סיזן פרט לסדרות. הרי מה הועילו לחולון שני הניצחונות המרשימים על מכבי והמקום הראשון בתום העונה הסדירה, אם הפרס שבצדם אינו יתרון ביתיות לכל אורך הפלייאוף אלא משחק הכרעה אחד באולמה של היריבה הגדולה? עזבו את קשקושי ה"חגיגה של כדורסל" למיניהם. בין אם חולון תעשה היסטוריה ובין אם תצליח מכבי לצאת גם מהעונה הזו עם אליפות - העיקרון הוא החשוב והקובע, וכרגע אנחנו תקועים עם העיקרון הלא נכון.

לכן, כמו במקרה גביע המדינה, בו רבים, והמדור בכללם, ניג'סו והציקו ושבו ותבעו במפגיע ושוב ניג'סו עד שרוחות השינוי החלו לנשוב בשדרות יהודית 36 - כך ראוי לעשות גם כאן וכך נעשה. נתבצר בפינתנו הקטנה והחשוכה, וממנה נגיח בכל הזדמנות ונדרוש מהקופלים, חזור ודרוש, להצטרף אחר כבוד לעולם הנאור, ולהשיב אל כנם גם את הסדר וגם את הסדרות.

עוד אחד לאוסף

אם לא יעשה מעשה ישראל אלימלך, למשל, ולעת זקנתו יצטרף למכבי תל אביב ובכך ישפר למקסימום את סיכוייו לזכות באליפות המדינה - ההנחה הרווחת היא כי מאיר טפירו יהיה המצטרף הבא לרשימת הגדולים שבין כדורסלנינו אשר סיימו קריירה מפוארת ללא תואר אליפות אחד לרפואה. אפילו לא אחד.

וזה די עצוב, לעניות דעתי הלא קובעת, אפילו עצוב בלי "די". נכון שלא כולם יכולים לזכות, ונכון שזה קרה, קורה ויקרה בכל מקום, לרבות ה-NBA (תשאלו את צ'ארלס בארקלי, פטריק יואינג, קרל מאלון, ג'ון סטוקטון, רג'י מילר ועוד המונים ומצוינים), אבל זה לא מנחם אותי ויש לי יסוד סביר להניח שגם לא אותו.

שתי נקודות בלבד היו לו אתמול, במשהו כמו 384-1 מהשדה. דווקא במשחק הכי חשוב של העונה. דווקא בערב שבו הרבע האחרון פשוט שיווע לאיזה אחד-שניים מהסלים הבלתי אפשריים שלו, שבדרך כלל מגיעים כמו שעון. לא הלך ואין מה לעשות. ככה זה, כמו שיודע כל מי ששיחק כדורסל אפילו פעמים בודדות בחייו. יש ערבים כאלה וזהו.

לא חושב שזה ישפר במשהו את הרגשתו של טפירו, או לצורך העניין של כל אחד אחר שקשור לבני השרון, אבל הנה כמה שגרירים בכירים של אותה רשימת גדולים, שיכולים להתפאר, ובצדק מוחלט, בהמון דברים, אבל לא בתואר אליפות. מקסימום גביע המדינה, ולפעמים אפילו זה לא: בוזי ינאי, איתמר מרזל, בארי לייבוביץ', סטיב קפלן, סטיב שלכטר, אור גורן, אביגדור מוסקוביץ', עדי גורדון, שמעון אמסלם, חיים זלוטיקמן, פיני חוזז, גבי טייכנר, דורון שפע, ניב בוגין.

נאחל לטפירו שיצליח להימנע מלהצטרף אל כל הנ"ל, אם כי אלילים אחד-אחד הם, כאמור, אבל אם לא יילך- חברה טובה מובטחת לו, אין כל ספק בכך.

shaharhermelin@gmail.com