פיינל פור-מה-פיינל-פור, שבוע הספר כאן (עד 7 ביוני) ומתיישב בלי בושה על מועד גמר הפיינל פור הישראלי. שעה שפי. ג'יי טאקר יחטיא רבות ונצורות מקו העונשין ואפילו ידיותיהם המצוינות מהקו של חביב הסיפרה טריי סימונס ושל אלטון בראון יידבקו במחלה תחת הלחץ, יפסעו בנחת המוני בית ישראל בין הדוכנים, יתחככו בסופרים ובמו"לים הנשגבים ויקנו עוד ספר על פשטידות או נקניקיות ברטבים שונים. אלה הם חיינו.

לא כתבתי השנה ספר חדש, לא כתבתי.

רציתי להרים ספר NBA, רציתי.

החלטתי לתכנן אותו עם שותף סודי-משהו ששמו עוד ייחשף בבוא הזמן אם וכאשר ייצא הספר הזה לאור מתישהו, אבל לא הלך. לא הסתייע. לא יצא לפועל. ולאו דווקא באשמתנו או בגללנו.

זו שנה שנייה ברציפות שאני לא כותב ספר. לא שזה שאני כותב ספרים הוא משהו מובן מאליו. לא שיש לי אוקיי אוטומטי מהוצאת הספרים. לא שיש לי השראה או זמן או רצון מובנים מאליהם. לא שיש לי תכנים מוכנים ומסודרים במגירות שרק צריך להשפריץ אותם וזהו. אבל זה בסדר בעיניי, זה גורם לי להתבשל לאט לקראת הספר הבא, אחרי כמה וכמה שנים דחוסות מאוד של יצירה.

לא סוד הוא, ואף ממש לא סוד הינו, שכדורסלע-האתר תפס את מרבית הזמן הפנוי שלי. היום, כדי לכתוב ספר, אני צריך גם וגם. כלומר, גם לכתוב ספר וגם לכתוב ולהחזיק את כדורסלע-האתר, וזה עוד מבלי שהכנסתי שקל אחד לכיס. וזה עוד מבלי לקחת בחשבון את הצטרפותו המבורכת אל עולמנו של רינגו סטאר, מהנאים שבתינוקות עמנו, ואת החיים בחמישה תחת קורת גג אחת.

לא פשוט הוא הדבר. ולא פשוט הינו.

התחושה היא, שאם אני קם היום ומחליט לכתוב ספר, משהו או מישהו הולך להיפגע. כדורסלע-האתר הוא אמנם סוג של משוש-חיים, אתקשה להכחיש זאת, אבל יש דברים, עד כמה שקשה להאמין למשמע האוזניים, שחשיבותם גדולה יותר. אתקשה לומר זאת ולהאמין למוצא פי.

אז בינתיים ועד הודעה חדשה, אין ספר חדש. אם כי כבר הזכרתי באייטמון שמופיע כאן על מכבי ת"א ובני השרון, שמתחיל לדגדג לי באצבעות להרביץ משהו חדש. אם נחיה גם נראה איך, אם ומתי זה יקרה.

אבל לא על הספרים לבדם יקומו או יפלו "מוצרי הנשיא", אותו סלוגן נהדר שטבע כאן פעם אחד הקוראים במסגרת מהדורת שאלותשובות. נדמה לי, על אף שאינני אביב לביא בשום אופן, שזה קרה כשהוא זכה בחולצת כדורסלע או ביומן או בשטר ריחני ונאה למגע ולמראה בסך 100 שקל בחידת 'בעל המאה', ואמר שכבוד הוא עבורו לזכות באחד מ"מוצרי הנשיא". באותו רגע הרגשתי כמו פנינה רוזנבלום וחברת התמרוקים שלה, או משהו.

כך או אחרת, אחרת או כך, הריני להציג לפניכם בחשיפה בלעדית, עולמית וראשונה, את הכריכה של היומן החדש. קבלו אותה בתשואות רמות. ומכאן, לדיון מלומד ומנומק באשר להחלטות סביבה ולדמויות שמופיעות עליה. מה שנקרא: קצת אינסייד אינפורמיישן.

אז ככה: קודם כל, קחו בחשבון שהיומן מופיע שנה שביעית ברציפות והמטרה היא לא לחזור על אותם חומרים. עוד מטרה עקרונית היא, להשתדל לא לחזור על אותן דמויות שכבר הופיעו בעבר. או לעשות כל מאמץ שלא לחזור על אותה דמות שנה אחר שנה ברציפות. היו כבר חריגות, בעבר. למשל, שי דורון הופיעה פעמיים ברציפות, אם אני זוכר נכון, על הכריכה של שני יומנים רצופים. היה קשה, ואפילו לא נכון מקצועית בזמנו, להתעלם ממנה אחרי שנבחרה בדראפט והוחתמה בידי ניו יורק ליברטי.

בדרך כלל הכריכה אמורה לייצג את מה שקורה בפנים, אבל זו לא חובה או עניין של ייהרג ובל יעבור. רצוי, עדיף, כדאי, אבל לא יקרה אסון אם יופיע עליה מישהו שלא מוזכר ביומן.

זה היה המקרה עם שועה העולם המכובד לברון ג'יימס. כתבה עליו כבר הופיעה לפני כמה שנים. ולא שמישהו זוכר, אבל להניח את דמותו על הכריכה אפילו שאין עליו כתבה ביומן נראה קצת בעייתי, אבל מתבקש, שהרי אליל הינו. זה אולי יאכזב לחפש עליו כתבה בפנים ולא למצוא, אבל נאמן לעקרונותיי הנחתי אותו ולא את קובי בראיינט שהופיע בשנה שעברה. ותכל'ס, לא מצאתי אליל ראוי אחר ללכת עליו שלא נעשה בו כבר שימוש בעבר.

הכיוון היה הפעם כתבות על שחקנים אחרים לגמרי: אנדרו ביינום כפוטנציאל, טיישון פרינס כאחד הסמלים השקטים של דטרויט וכריס פול ששיחק אותה העונה. חשבתי שיהיה לא נכון להניח אחד מהם על הכריכה, יען כי אינם אלילים מוכרים עד כדי כך אצל הצעירים, לפחות לא כרגע, לא עדיין, אבל דווקא לכתוב עליהם נשמע ונראה לי כמו רעיון לא רע.

הפועל ירושלים אמנם הסריחה את המגרש, אבל גיא פניני הוא סיפור בשנה-שנתיים האחרונות. להבדיל מג'יימס, אפשר למצוא עליו גם כתבה בפנים. היה יותר טוב ויותר נחמד ויותר מתאים מבחינת רייטינג ועיתוי בכל הקשור למכירות של היומן, אם ירושלים ופניני היו מגיעים לפיינל פור. אבל ככה זה, יו נואו, לכל דבר יש דד-ליין ומתישהו היה צריך לסגור עניין ולהוריד לדפוס, כדי שהיומן יוכל להספיק ולהגיע לדוכני שבוע הספר.

דד-ליין היה ונשאר תמיד הבעיה בעניין הזה. זה לא אינטרנט או עיתון יומי, אפילו לא שבועון או ירחון, אלא מוצר שנתי. מצד אחד, הוא לא מוכרח להיות חדשותי. מצד שני, רצוי שהתכנים והצילומים בו יהיו כמה שיותר רלוונטיים גם אחרי שעונת הכדורסל מסתיימת. מרגע שהוא נסגר – הוא נסגר. ויש לו דד-ליין חד-עונתי.

פעם, כשהיו כאן סדרות פלייאוף והזכייה של מכבי ת"א באליפות היתה הדבר הכי ודאי בספורט העולמי, אפשר היה להניח שחקנים שלה על גבי הכריכה מבלי חשש. היום, בשיטת הפיינל פור, כשכל דבר יכול לקרות, לקחת החלטה על שני שחקנים של מכבי בכריכה זה צעד מפוקפק.

הוא לא מפוקפק מבחינת שיקולים מסחריים. זו עדיין הקבוצה עם הכי הרבה אוהדים בארץ, במיוחד בין הילדים והנוער. מצד שני, אם טאקר וסימונס לוקחים מחר את חולון לאליפות, אני יוצא עם פניני, הלפרין ובאטיסטה בשער. נו, לא נכחיש זאת. סיכון מקצועי.

אלה דברים שידעתי מראש, אין פה שום הפתעה. בחרתי בבאטיסטה משתי סיבות: האחת, הצילום מצוין. שתיים, יש עליו ועל גארסיה כתבה גדולה בפנים. בהלפרין בחרתי כי תכל'ס הוא השחקן הישראלי המוביל כיום, הוא סגן אלוף היורוליג, הוא בפיינל פור, הוא (אולי) אלוף המדינה והוא עדיין לא הופיע על גבי כריכת היומן.

עוד שיקול לגביהם היה זה: אלא אם כן תהיה פה הפתעה גדולה, שניהם ישחקו במכבי ת"א גם בעונה הבאה והתלבושות שלהם יהיו רלוונטיות. עדיף, בעיניי, מאשר ללכת על סימונס על הכריכה במדי חולון, רק כדי לגלות בעוד חודש שהוא חתם במכבי ת"א או בהפועל ירושלים וישחק עונה שלמה במדים אחרים.

אלה השיקולים, אלה המגבלות, אלה המכשולים, אלה ההנחות.

ומה שיהיה – יהיה.

העיקר, וזה לא פחות חשוב ובטח לא מובן מאליו, שיש לילדי ישראל כבר שבע שנים אופציה להצטייד ביומן כדורסל נטו, נטול מודעות ומסחרה, 160 עמודים שטחו, נפחו, עומקו ועוביו, ולאו דווקא ביומן ספיידרמן או בובספוג.

נודה על כך לכל העוסקים בדבר, למודן-ההוצאה, לדלית המעצבת וגם לאלעד זאבי, איש הזאב היקר, שטרח ועמל ועזר רבות ונצורות בהכנת היומן הזה.

שועה עולם הינו.