נפתח בהצהרה מהפכנית: הנה קטע שלם שלא יעסוק בהפועל חולון בכלל ובזכייתה באליפות בפרט. טוב, אולי רק קצת: ברכות חמות מכל הלב למיקי דורסמן, לעוזרי המאמן, לשחקנים, להנהלה ולאוהדים. כל הכבוד, באמת כל הכבוד. עשיתם דבר גדול, ענק אפילו, ומאוד מאוד שמחתי בשבילכם. רק שתהיה לכך המשכיות בשנים הבאות. זהו, נקסט.

ומהסגולים-זהובים המקומיים, הרשו לי לעבור לאורגינל בצבעים הללו, הלא הם כמובן הלוס אנג'לס לייקרס. בסוף השבוע עשו החבר'ה לגלקסיה כולה טובה, העיפו לכל הרוחות את המאוסים מסן אנטוניו וכעת מתכוננים להם בחדווה לגמר ה-NBA מול הסלטיקס, שעשו לכולנו טובה לא פחות גדולה, הדיחו את הלא פחות מאוסים מדטרויט וסידרו לנו, לראשונה מזה 21 שנה, את הקלאסיקה של הקלאסיקות - גמר לייקרס-סלטיקס. יש עוד כמה וכמה וכמה ימים לעסוק בגמר הזה, על הבטיו השונים, אבל כאוהד לייקרס הרשו לי לתת הפעם עדיפות לקבוצת הבית. על גארנט, ריי אלן ופול פירס נדבר בהזדמנות אחרת.

לא תמצאו אדם אחד בעולם, שלא יסכים עם האמירה שהלייקרס נמצאים בגמר קודם כל ולפני הכל בזכות קובי בראיינט, נכון? בטח שנכון. נפלאות הן דרכיו של העולם. רק לפני שמונה חודשים, בעת שהעונה הנוכחית היתה עדיין בחיתוליה, הועלתה ממש כאן דרישה חד משמעית לבעוט לאלף עזאזל את הסופרסטאר האגו-מניאק, שהצליח לשבור את שיא העולם בתפיסת תחת, לדרוש כל שני וחמישי טרייד אחר, ולאיים שאם לא יחזיקו אותו הוא יעשה אני-לא-יודע-מה. כל כך מעצבנת ומאוסה היתה התנהגותו של האיש, שבאמת נשבר ממנו, אבל לגמרי.

אבל מי שצריך - וסביר מאוד להניח שהיה זה פיל ג'קסון, האגדה והפסיכולוג - אמר לו משהו בסגנון של יהיה בסדר, שיפסיק לעשות אוונטות ובמקום זה יתרכז בכדורסל. וקובי שמע ועשה, ועוד איך שמע ועשה. עברו להם כמה חודשים, הלייקרס, בהנהגתו הבלתי מעורערת, התחילו להיראות טוב יותר מחודש לחודש. אנדרו ביינום אמנם נפצע, אבל פתאום גאסול הגיע, וקובי המשיך לתת הצגה אחרי הצגה, והקבוצה המשיכה לרוץ, וסיימה ראשונה במערב, והנה היא רחוקה ארבעה משחקים בלבד מהתואר.

צפיתי עד היום ברוב משחקי הלייקרס בפלייאוף. הודות לשעונה הביולוגי המשוכלל של נסיכה ב', המכוון אוטומטית לסביבות חמש וחצי-שש בבוקר, זכיתי אפילו לראות בשידור חי וישיר את סיומם של המשחקים, אבל השלמתי את החסר במיליוני השידורים החוזרים בערוץ הספורט וב-ESPN ואין דרך יותר פשוטה להגיד זאת: קובי בראיינט, הוא ולא לברון ג'יימס, הוא ולא אף סופרסטאר אחר, הוא-הוא הדבר הכי קרוב למייקל ג'ורדן שראה העולם. ממש כך.

יימצאו ודאי לא מעטים שמבחינתם מדובר בחילול השם המפורש, אבל עובדה היא ואין להתכחש לה. מאז שפרש אלוהי הכדורסל בפעם השתים עשרה, לא נראתה השתלטות שכזו על מגרשי ה-NBA. אלה לא רק הנקודות, האסיסטים, הריבאונדים והחטיפות, גם לא הטירוף המיוחד הזה בעיניים, אפילו לא העובדה שבכל רגע נתון נדמה לך שעל המגרש נמצאים לפחות שלושה כאלה, זה משהו אחר, משהו שהופך את המשחק, כל משחק, לשלו בצורה כמעט מוחלטת.

מדהים הוא קובי, אף לא גרם אחד פחות. כמו ג'ורדן בשעותיו הגדולות, היחיד שיכול לעצור אותו זה הוא עצמו. עושה סל מתי שבא לו ואיך שבא לו, לא מכיר זריקה שהוא לא אוהב ולא דופק חשבון לאלוהים, תרתי משמע. על מה שהוא עשה לברוס בואן, מטובי השומרים בליגה ומי שנחשב ל"קובי-סטופר" האולטימטיבי, נשלחים בלא מעט מדינות לכלא, ולהרבה שנים.

וזה לא רק קובי. יותר מדי דברים בלייקרס של היום מזכירים את הבולס האדירה של שנות ה-90': מגה-מגה סטאר אחד, מגובה בעוד שחקן מצוין או שניים (למאר אודום ו/או פאו גאסול על תקן סקוטי פיפן ודניס רודמן, כלומר בימים בהם רודמן הקפיד לקחת את הכדורים הכחולים במקום את האדומים), גארד מנוסה שיודע מתי צריכים אותו (דרק פישר של היום מול פקסון ו/או סטיב קר של אז), גארד צעיר שפתאום מבליח (וויאניץ' / פארמר - בי.ג'יי ארמסטרונג) וצוות שלם המסייע כמיטב יכולתו (וולטון, רדמאנוביץ', טוריאף ושות' מול הוראס גראנט, לוק לונגלי, קרייג הודג'ס, ביל קרטרייט וכן הלאה). אה כן, על הקווים ניצב גם היום אחד, פיל ג'קסון, ומאחוריו יושב עדיין עוד אחד, טקס וינטר.

מה שכן, אם הוא באמת רוצה להיות ג'ורדן, בראיינט חייב לזכור שמייקל מעולם לא הפסיד בסדרת גמר. את זה אמנם כבר מאוחר לתקן לחלוטין (קובי והלייקרס קיבלו בראש 4-1 מהפיסטונס לפני ארבע שנים), אבל עוד ארבעה ניצחונות בשבועיים הקרובים ואף אחד לא ממש יזכור לו את זה. בטח לא בלוס אנג'לס. היידה, לך תביא אליפות, ומה עם הסלטיקס? שאלוהים יעזור להם.